יש לי כנפיים ...

דמיינו סיטואציה:
שתי בנות , אחת בת שש עשרה , השנייה בת שמונה עשרה . אחת עם שער כהה ארוך והשנייה בלונדינית חמודה.
בעלת השער הכהה – חולה . יש לה חום , היא ממש לא מרגישה טוב . מצוננת משתעלת , ממש חולה ....
הבלונדינית יושבת לידה , מחבקת אותה , משגיחה עליה , מצחיקה אותה...
ואז ההורים של הנערה החולה נכנסים לחדר שבו יושבות שתי הבנות – כדי לקחת את הילדה החולה הביתה.
האב שואל את האם בלחש: "מי זאת החברה? אני לא מכיר אותה"... האם צוחקת:" היא לא חברה שלה , היא המדריכה שלה"...
סיטואציה אמיתית. התרחשה לפני כמה שנים , ואם לא ההתרגשות והגאווה שאופפות את כולנו השבוע - לא הייתי שוקלת אפילו לספר לכם את האנקדוטה הקטנה הזאת , שיש לי חשד גדול ששתי הבנות המדוברות מזמן לא זוכרות...

השבוע בסיום קורס הטיס – סיימה את הקורס גם בחורה צעירה , דתייה ובלונדינית ...

נערה צעירה שאנחנו מכירים היטב – הלא היא הייתה המדריכה של בתנו...
אינני יודעת כמה אנשים יודעים , אבל ת' אשר סיימה קורס טיס השבוע , עשתה שנה וחצי שירות לאומי לפני כן. באמצע השנה השנייה  היא החליטה לתת צ'אנס לקורס טיס  והתגייסה לצבא...
אני מכירה אותה בתור נערה מתוקה , חמודה ונחבאת אל הכלים...
בכל התקופה שהייתה בקורס הקפדתי להתעדכן מה קורה איתה , איך הולך לה ... בכל זאת קורס טיס , אחד הקורסים היוקרתיים והנחשבים ביותר בצה"ל ... וכבר עשו עליה כתבות בעיתונים עוד במהלך הקורס ... העובדה שהיא בחורה דתייה  משכה אליה  הרבה תשומת לב . לי זה מאוד הפריע כל הכתבות המוקדמות , עם הסיפורים והספקולציות השונות . חשבתי אז בליבי ... שיתנו לה לסיים את הקורס בשקט ואז שיכתבו עליה ...

אז הנה היא סיימה , ואנחנו גאים בה מאוד ומאושרים בשבילה עד אין קץ .

מתרגשים מאוד למען האמת , ואני כותבת את הפוסט הזה מאוד בזהירות כי אסור לתת פרטים ואסור להגיד יותר מידי ...
מה שהכי הצחיק אותי השבוע זה שבפייסבוק היא שינתה את שמה , ומישהו שאל "למה"?
ומישהי ענתה:"הנחיות ממקום העבודה"...
אז רציתי באופן אישי לשלוח לך מכאן , ת' היקרה – חיבוק ענק והמון ברכות , ורציתי להגיד לך שכבר אז כשהשגחת על הילדה שלי , כשהייתה חולה – כבר אז ידעתי שאת משהו מיוחד...

* תוספת מאוחרת .
 אוקטובר 2014  -  תמר  אריאל  - שהפוסט הזה מספר עליה נהרגה בסערת שלגים בנאפל . 
אסון נורא בלתי נתפס בכלל ...
אנחנו עוד לא מעבדים אפילו את גודל האסון ...
עכשיו כבר מותר לכתוב את שמך יקרה שלנו ...

ונציה היפה ...

בקיץ האחרון טיילנו בצפון איטליה . התחלתי לספר כאן ועדיין לא המשכתי ... אני יודעת שיש כמה אנשים שמצפים בקוצר רוח להמשך ... אבל קרו כל מיני דברים בחיים שלי שהסיטו אותי מהסיפור על הטיול . על חלקם כתבתי , על חלקם לא ... ובכל זאת הגיע הזמן ואני ממשיכה בסיפור .

אנחנו באוטובוס נוסעים לכיוון ונציה .

המולה , רעש וצחוקים מסביב . אנשים בחופשה ... מרשים לעצמם להשתובב ...
הקבוצה שלנו מונה גם כמה בני נוער ... מה שמוסיף להמולה והשמחה שסביבנו ...
חמישה שבאו עם ההורים , (משתי משפחות)
שניים שבאו עם סבתא (ואיזו סבתא ... אני עוד ארחיב עליה)...
ועוד אחת שהצטרפה לאביה .
כאמור פנינו לכיוון ונציה ...
מלכת הים האדריאטי ...
כבר הרבה זמן שאנחנו מתכננים לבקר שם והנה תכף זה קורה ...

את ונציה מרכיבים 117 איים שונים . כל אי יפה מחברו . יש בוונציה 150 תעלות וארבע מאות גשרים , ותעלה גדולה בצורת S במרכז – כדי שהאוכלוסייה תוכל לנוע ממקום למקום .

יהואש ,המדריך שלנו לוקח את המיקרופון בידו ו"מרביץ" בנו תורה ...
אני מוכרחה לציין שהידע שלו נרחב ואני מתרשמת ... שלא כמו המדריך שהיה לנו לפני שנה ...
ההוא – ידע להקריא מאוד יפה ... מהחוברת שהוא חשב שאנחנו לא מבחינים בה ...
לוונציה היה צי ימי חזק מאוד , מה שאיפשר לה לשלוט על כל האזור .
הדגל המפורסם של ונציה הוא דגל הארי המכונף . היכן שהוא התנופף , היה סמל לשלטונה של וונציה באזור .
כמובן שיש בוונציה גטו יהודי .
האם ידעתם שהמושג :"גטו" הומצא בוונציה???
הגטו היהודי של ונציה הוא למעשה הגטו הראשון שהיה אי פעם .
מקור המונח גטו הוא ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto), ומאז הפך השם להיות רווח לכל רובעי היהודים באירופה .
ונציה מתקשרת אצלי להמון רומנטיקה ... גונדולות , מים ,איטלקים חסונים ...

אנחנו חוגגים עשרים וחמש שנות נישואים ואני מחכה לראות האם אלוף נעוריי יקיים את הבטחתו ( הכרחתי אותו להבטיח האמת) .... וישיר לי שיר רומנטי כשנשוט לנו בגונדולה .... אל תעצרו את נשימתכם ... זה לא קרה ... עשרים וחמש שנה הוא לא שר לי , מה פתאום שהוא יתחיל דווקא באיטליה??? ... תוסיפו לזה כמובן את העובדה שהינו בגונדולה עם עוד שני זוגות חוץ מאיתנו ... כך שהתנאים לא אפשרו לו ... לדעתו כמובן ...

ונציה מהממת. לאן שלא מסתכלים יש מים . כמויות אדירות של מים , וכל החיים מתנהלים מסביב למים .יש שם אוטובוסים – אוניות ,אמבולנסים – אוניות , ניידות – אוניות , ראינו אפילו אוניית – לימוזינה ... גם פינוי האשפה נעשה דרך אוניה .

המדריך האיר את עינינו שלא כדאי להגיע לוונציה עם מכונית פרטית . החנייה בטרונקטו , שזהו המקום בו משאירים את המכוניות לפני שמתחילים לטייל בוונציה - מאוד מאוד יקרה , ומסתובבים שם המון גנבים.
טיילנו בגטו של וונציה . כל פעם שאני מגיעה לאתרים יהודיים בחו"ל ... משהו קורה לי. מין תחושת כיווץ כזאת בבטן שאין לי הסבר הגיוני לגביה ... משהו שאומר :"היו כאן פעם יהודים שחיו ... וקרה להם משהו איום ונורא" . כל פעם כזאת – הופכת אותי לציונית יותר ... בסמטת הגטו יש חנות של צייר יהודי חרדי . הייתי חייבת להיכנס ולהציץ . הוא לא מדבר עברית... אבל כנראה שהבין מה אמרתי לאיש שלי... הוא ניגש אלינו והסביר על הטכניקה בה הוא מצייר. צילמתי תמונה אחת , למרות שחשבתי אחר כך שאולי זה לא היה ראוי ... הוא רוצה למכור – אז מה החוצפה הזאת לצלם? טוב , זה לא שהעתקתי את הצילום ותליתי בסלון ... סתם מזכרת באלבום ... ביקרנו מחוץ לבית הכנסת הספרדי . היה סגור כשהגענו . מאוד חבל . המדריך סיפר שיש שם אוצרות יהודיים עתיקים .
משם אנחנו ממשיכים לגשר הריאלטו ולכיכר סן מרקו .
כיכר סן מרקו היא מהמקומות המתויירים ביותר בעולם .עשרות רבות של תיירים גודשים את הכיכר היפה , הבזיליקה של מרקוס וארמון הדוג'ים ,וכמובן מגדל השעון המפורסם , עם פסלי הכושים למעלה , אשר נמצאים שם כבר 500 שנה .
אחרי השיט המופלא בגונדולה , אותו שיט שהזכרתי קודם , שטנו לאי מוראנו . אי זה מתמחה בייצור אמנות מזכוכית . ראינו את מונומנט הזכוכית הגדול במרכז האי , טיילנו במפעל לזכוכית וראינו ב"שידור חי" איך האמן יוצר את הסוס הזה , ואחר כך סיירנו בעיירה היפה מוראנו .
אני באופן אישי פחות התחברתי לעניין הזכוכית ... מה לעשות , אחרי שביקרתי במפעל לזכוכית בטנסי לפני הרבה שנים , האמן במורנו נראה לי פרובינציאלי משהו ... אבל זאת רק דעתי . ואין לזלזל באמנות היפה שנעשית באי זה .

אחרי יום חם מאוד , מלא וגדוש חוויות עלינו על האוטובוס בחזרה למלון מרקסינה .

מחר נטייל בעיירה גארדה ונלך לחפש מציאות בשוק המדהים ששמענו עליו רבות ...

אני כאמור... לא מחבבת שווקים , אבל אתן לשוק צ'אנס... בכל זאת שוק באיטליה ...

"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך"... (שמות יג' כא')

יורים עלינו .
מהבוקר .
האמת היא שיורים כבר מאתמול ...
אש אמיתית .
אנחנו במלחמה .
לא כמו שקוראים בספרים או רואים  בסרטים .
מלחמה אמיתית ... עם רעש של מלחמה ופחד של מלחמה ונפגעים ...
התעוררנו לבוקר קשה במיוחד .
זה התחיל אתמול , אחרי חיסולו של אחמד ג'עברי הנודע לשמצה .
לא הזלתי עליו דמעות , אבל ידעתי שעוד רגע  נתחיל לשלם מחיר .
ברור שצה"ל  נהג כשורה .
הרי אי אפשר להפקיר אלפי תושבים לגחמות החמאס ...
אבל זה פחד נוראי .
אנחנו שומעים את היירוטים כאילו הם בתוך החצר שלנו .
כל הבית רועד ...  וגם אני קצת האמת ...
אני אימא , אנחנו דואגות לאפרוחים שלנו ...
"בואו ניסע לסבא" ...  אני אומרת להן ...
והקטנה מסתכלת עלי בתדהמה ...
"אנחנו לא בורחים!"... היא אומרת בביטחון עצמי נחרץ של בת 19 ...
"לא נברח" , אני עונה לה .
"רק נתרחק  קצת"...
היא לא משתכנעת .
"אמרו שאסור להתרחק מהמרחבים המוגנים , מסוכן לנסוע" ... היא מסבירה לי לאט ...
האזעקות  לא מפסיקות ...
אנחנו נכנסים ויוצאים  מהמרחב המוגן ...
אני מודה שאני פוחדת .
סומכת על צה"ל , אבל פוחדת ...
כל היום אנחנו מחוברים לחדשות .
רואים בטלביזיה שיש צבע אדום באשקלון -
ושומעים את האזעקות מרחוק ...
אנחנו שומעים  את האזעקות שלנו , גם את האזעקות מאשקלון , וגם מאשדוד ...
אנחנו איפשהו  במרכז של הקטסטרופה הזאת ...
כל קול שמזכיר צליל של אזעקה , מקפיץ אותי ...
פעם לא הייתי כזאת ...  אולי זה הגיל ...
החברים מתקשרים , מודאגים , מזמינים אותנו אליהם ...
המצב מדאיג ...
נשאר לנו רק לקוות שזה יגמר מהר ועם כמה שפחות נפגעים ...
אולי מישהו יכול להגיד לי ,
מתי כבר נחיה פה בשקט??? 

המלצה על ספר וסיפור מהחיים ...

קראתי בשבת האחרונה ספר מצוין . חשבתי שראוי להגיד עליו מילה או שתיים , דווקא בגלל הזיכרונות שהציפו אותי בעקבות הספר הספציפי הזה . שמו של הספר : "העזרה" מאת הסופרת: קתרין סטוקט , ואם הוא מצלצל לכם ממש מוכר , זה רק בגלל שבעקבותיו – בשנת 2011 נעשה סרט מצוין בעל אותו שם . הסרט קיבל ביקורות טובות מאוד ואף היה מועמד בכמה קטגוריות לפרס האוסקר . העלילה מתרחשת בדרום ארה"ב (ג'קסון מיסיסיפי) בשנות השישים המוקדמות , שנים בהם היה מצב השחורים בארה"ב רע מאוד . יוג'ינה סקיטר פלאן – היא סטודנטית צעירה אשר מחליטה לגייס לעזרתה מספר עוזרות בית שחורות ולכתוב ספר על מערכות היחסים בין העוזרות הכושיות לנשים הלבנות המעסיקות אותן ... הספר יעסוק בעבודתן וחייהן של נשים שחורות אשר מגדלות ומטפלות בעשרות רבות של ילדים לבנים , אבל אסור להן לאכול מאותם הכלים שהמשפחה הלבנה משתמשת ואסור להן להשתמש בשירותים שבבית המעסיקים הלבנים ... הספר כתוב משלוש נקודות מבט : האחת של סקיטר – הצעירה הלבנה שמנסה לעורר שינוי בחברה בה היא חיה . השניה של אייבלין – העוזרת של אליזבט הקרה שאינה מתייחסת לבתה התינוקת . והשלישית של מיני – העוזרת שפוטרה מעבודתה בגלל סוד נורא שאסור לגלות ומצאה עבודה אצל סיליה המעורערת מעט בנפשה .

כל פעם שאני קוראת על גזענות , על כך ששופטים אנשים על פי צבע עורם – זה מוציא אותי משיווי משקל . חוסר הצדק והשנאה בגלל צבע עור היא בלתי מובנת ובלתי נתפסת בעיני .

בביקור האחרון שלי בארה"ב , אצל אחי , הלכנו לבקר במוזיאון של מרטין לותר קינג באטלנטה .
על קירות המוזיאון תלויות תמונות גדולות מהמצעדים המפורסמים שהוא היה מארגן .אלפי אנשים , שחורים ולבנים היו צועדים ביחד כדי למחות על האפליה . תמונה אחת , קטנה דווקא – תפסה לי את העין במיוחד . תמונה של שני ברזים ברחוב . ליד האחד כתוב: "ללבנים בלבד" וליד השני כתוב :"לשחורים בלבד" . עמדתי שם באמצע המוזיאון ולא יכולתי להאמין למראה עיני ... זה הזכיר לי תמונות אחרות ומקומות אחרים שבהם היו כתובים איסורים שכאלה כלפי בני עמי ... אחי גר כבר שנים רבות בנכר . ומה לעשות , במהלך שנים אלו הוא רכש לעצמו חברים רבים שחלקם אינם יהודים . כך הכרתי את לוני . לוני הוא גבר מרשים , נוצרי וכהה עור .
אפרו אמריקני . או במילים פשוטות : כושי . את לוני פגשתי כשהיה בביקור בארץ לפני מספר שנים . במסגרת עבודתו הוא הכיר את אחי וגיסתי והם הפכו לחברים . באותו ביקור , לפני מספר שנים לוני התארח בבית הורי ובמהלך ימים אלו הצטרף לאחי וגיסתי .
זה היה סמוך מאוד לחג השבועות ואני הזמנתי את אחי ומשפחתו לחגוג איתנו . כמובן שלוני הצטרף ... היה זה מחזה סוריאליסטי מעט ... חג מתן תורה שלנו – כשמסביב לשולחן יושב גם איש נוצרי שחור , שואל שאלות ומתעניין וכולנו מדברים אנגלית, כיוון שזה לא מנומס לדבר בשפה שאותה האורח אינו מכיר . אני בטוחה שיהיו כאלו שירימו גבה למשמע הסיפור הזה...אבל זה ממש לא מפריע לי . לנו יש חבר טוב , שאביו כומר בפטיסטי והוא אדם מקסים . צבע עורו והדת שלו ממש לא מפריעים לנו להיות בקשר ממש מצוין . גם לא ה- 11,000 שמפרידים בין ישראל לאטלנטה .

אבל מה שבאמת רציתי לספר לכם הוא דווקא משהו אחר ... הנקודה שהכי הכאיבה לי כשקראתי את הספר והתקוממתי נגד העוולות שמתוארות בו , הוא דווקא סיפור קטן שהתרחש לפני הרבה שנים ויש סיכוי טוב מאוד שגיבורות הסיפור בכלל לא זוכרות אותו אפילו ...
לפני המון שנים , כשבתי הקטנה הייתה בא ארבע או חמש , היא חזרה מהגן יום אחד – בבכי . "מה קרה? מה קרה?" נבהלתי מאוד . היא סיפרה לי שילדה אחת בגן העליבה אותה וקראה לה: "שחורה" ... "אימא" היא בכתה , "למה אני לא לבנה כמוך?" ...
יש לנו שתי בנות . הגדולה בהירה כמוני . הקטנה שחומה כמו אבא שלה . זה יכול לקרות אצל זוגות מעורבים ...כשהאחד אשכנזי והשני מזרחי ...
באותם רגעים כששמעתי את הילדה שלי בוכה כי היא לא מספיק לבנה ...הנשמה שלי התחילה לכאוב . באינסטינקט האימהי שלי רציתי ללכת לביתה של הילדה ההיא ולחנוק אותה ...
אבל לא עשיתי את זה . במקום זה התיישבתי ליד ילדתי הבוכייה והסברתי לה על היתרונות המרובים שיש לצבע הכהה על פני הצבע הבהיר... אמרתי לה באותו יום , בערך מיליון פעם כמה שהיא יפה ומיוחדת . ניסיתי בכל יכולותיי האימהיים למחות את העלבון מנשימתה הרכה .
כאמור , עברו מאז המון שנים . שתי הילדות מזמן שכחו את הסיטואציה הזאת ובהחלט אפשר לפטור אותה במילים :"נו , מה הביג דיל? רק ילדים"...
אבל אני לא שכחתי ... וכל פעם שמשהו מזכיר לי את האירוע הזה אני עדיין חשה את העלבון שצרב לילדה שלי את הלב . משהו קטן בכל זאת מטריד אותי בכל הסיפור הזה... מאיפה ילדה כל-כך קטנה יודעת שלהגיד :"שחור" למישהו, זאת דרך לפגוע בו???

בקיצור מה שהתכוונתי להגיד זה , רוצו וקראו את הספר :"העזרה" ואם לא בא לכם לקרא לכו לראות את הסרט , הוא מצוין ! 

ראש השנה הבא עלינו לטובה ...

ראש השנה , יום כיפור , סוכות ושמחת תורה . 
תקופת החגים הבאה עלינו לטובה ... 
אז יכולתי לכתוב משהו מתיפייף  עם צבע לבן , נרות  ושולחנות ערוכים כמו שאני רואה  בכל עיתון  או אתר אינטרנט שמדבר על החג .  אבל בינינו ...  כולנו יודעים שתקופת החגים היא מאוד מורכבת ...  לא סתם מראים המחקרים שבתקופות הללו , אחוז הגירושין עולה ...  שכן – יש את ההורים שלה ויש את ההורים שלו ... ו..."איפה אתם בחג השנה ?" ...  מכירים את השאלה המכשילה הזאת???  אז  יאללה ... בואו  נדבר על זה ...

כשהיינו זוג ממש צעיר , רק שנינו , שני ילדים שהתחפשו למבוגרים ...דווקא אז זה היה הכי פחות בעייתי.

חג אחד בצד שלי , חג אחד בצד שלו  ונגמר הסיפור ...האמת  אם להיות כנים עד הסוף , זה לא עבר כל-כך חלק בהתחלה .
כשאחד מבני הזוג אשכנזי  (אני) והשני מזרחי (הוא) , הצד המזרחי במשפחה מצפה שהבן יהיה כל החגים עם ההורים שלו והכלה החדשה תלך אחרי בעלה ...
טוב , כל מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שדבר כזה יעבוד על הכלה הספציפית הזאת ...
אז לאחר שיחה קלה עם חמי היקר (שהוא באמת יקר לליבי ) הוא הבין שצריך להתחלק ... והפטנט של : חג אחד בצד שלו, וחג אחד בצד שלי  עבד יופי למשך תקופה מסוימת .
אחר כך כשנולדו הבנות שלנו זה הפך להיות טיפה יותר מורכב . לי היה הכי נוח אצל אימא שלי . כשיש תינוקות – הזמן של החגים הוא יותר מורכב מחוץ לבית . ולי היה הכי נוח בבית של ההורים שלי... ואז אני מוכרחה להודות על האמת , האיש שלי זרם איתי . לא התווכח יותר מדי ... ( אולי גם בגלל שאימא שלי פינקה אותו  כמו מלך ) והיינו חוגגים את מרבית החגים אצל ההורים שלי .
תאמינו לי כשאין מריבות תקופת החגים יכולה להיות אפילו נסבלת ...

זה עבד טוב במשך די הרבה שנים הסידור הזה .  ואז ...  אז אימא שלי חלתה והעולם שלי כולו התהפך ...  ואז  שוב  השתנה הסידור שלנו ...

אני הייתי נוסעת אליה יומיים שלושה לפני ראש השנה , מבשלת ומכינה את החג אצלה וכולם היו באים .
אימא שלי הייתה יושבת במטבח היפה שלה , מסתכלת עלי כאילו אני פאר היצירה ולא מפסיקה להתפעל ... "איזה יופי את מכינה את הדגים"...."אימא זה רק דגים"... הייתי עונה לה .  "מרק העוף שלך הרבה יותר טעים משלי"...  היא הייתה אומרת , מה שבוודאות לא היה נכון , אבל איזה כייף לשמוע את זה מאימא ...
התפעלות של אימא מבת היא משהו שאין לו תחליף , ולא משנה בת כמה היא הבת ...
בסופו של דבר , כולנו רוצות שאימא תתגאה בנו ...

ואז ... אחרי עוד תקופה שחלפה החלטנו ביחד שיהיה יותר נעים אם ההורים שלי יבואו אלינו בחגים . וגם זה עבד מצוין  לעוד כמה שנים ...

ואז - לפני שנתיים , בדיוק שלושה שבועות לפני ראש השנה נפרדנו ממנה . מאימא שלי ... 

אין פלא שהחג הזה עדיין  קשה לי לעיכול . האמת היא שגם קודם לא הייתי חובבת גדולה של כל הטררם מסביב לחגים ... זה יותר מדי דחוס בשבילי ...

חג , שבת , חג , שבת ...  לא אוהבת . ויש לי תחושה שאני לא היחידה ... אבל בלי אימא שלי , הטעם של החג  טפל , מאוד טפל ...

ויש כמובן את עניין התפילות . הנוסח השונה אצל בני העדות השונות .  זה למשל משהו שאף פעם לא הבנתי ... אתם חושבים שמשנה לריבונו של עולם מהו נוסח התפילה? האם יש נוסח שחביב עליו יותר ? אני חושבת  שלא . אני מאמינה שמה שבאמת חשוב הוא   שנהיה אנשים טובים יותר. נכבד אחד את השני , ניתן מקום גם למי ששונה מאיתנו , נקשיב , לא נתפרץ אחד לדברי השני .

להתפלל זה חשוב  , לתפילה יש המון כוח – אני לא מדברת נגד התפילה  אבל הנוסח פחות חשוב בעיני  וזאת כמובן רק דעתי שלי , אתם מוזמנים לחלוק עלי .

טוב ... אני מוכרחה לכתוב גם כמה דברים טובים , הרי אי אפשר לכתוב טור על ראש השנה בלי טיפה אופטימיות ... אני מאוד אוהבת את המשפחתיות של החג הזה , את האורחים מסביב לשולחן שתמיד אני מנסה עליהם מתכון חדש, ואף פעם לא לומדת מהאיש שלי שאומר תמיד:"ניסויים תעשי בימים רגילים , לא בחגים ובטח לא כשיש אורחים"...  אבל בדרך כלל מצליח לי כך שאין בעיה ... 

אז באמת שתהיה שנה טובה לכולם .  שנה של אושר ובריאות . שנה של נחת ובשורות טובות .

זה היה השבוע שהיה ...

זה פוסט המשך לפוסט הקודם , אחרי כל מה שסיפרתי בו – בסוף לא אמרתי בכלל מה שלום הילדה ...
כמו שאתם זוכרים סיפרתי על חוויה לא נעימה באחת מקופות החולים בקרית מלאכי .
מסתבר שלא סתם כעסתי על התנהגותה של אותה אחות  באותה מרפאה ...הילדה הייתה ממש חולה והרופא - שלח אותנו דחוף למיון .
אני לא כותבת על הילדה שלי ... זה פרטי , זה שלנו - והיא גם לא מרשה לי ... אני כותבת כי בפוסט הקודם, רתחתי מכעס על התנהגות לא ראויה של אחות מסוימת ורק מן הראוי הוא שאספר לכם שאפשר  גם  אחרת...
אז נסענו למיון בבית חולים ברזילי . על טופס ההפניה היה כתוב : "מידת דחיפות מיידי" .
לא חיכינו אפילו חמש דקות .  מיד הכניסו אותנו , הטיפול והמקצועיות של האחיות והרופאים בחדר מיון היה מרשים .
לא היינו צריכות לחכות , מיד הגיע הרופא  המתאים , שלחו אותנו לבדיקות ...  והתאשפזנו במחלקה הנוירולוגית ...  מה אומר לכם?  רק מילים טובות יש לי להגיד על הצוות המופלא של המחלקה הזאת . כל האחיות , עד האחרונה שבהן , מסורות , מקצועיות , אכפת להן .  נשים עם נשמה גדולה .לא נתקלתי  ברגע אחד של חוסר סבלנות מצידן – וזה לא מובן מאליו .  בכל שעות היום והלילה היה מענה אדיב ומקצועי לכל מה שהיינו צריכות .
והיינו שם שבוע שלם כולל שבת ...

הרופאים שטיפלו בילדה  היו מקצועיים והרגשתי שיש לי על מי לסמוך . אני רוצה לכתוב על החוויה הזאת כי חשוב לי להגיד לכל חברותיי שהתקשרו לנזוף בי ולשאול :"איך את נוסעת לברזילי?  זה בית חולים גרוע"...   אז להלן התשובה שלי :  לברזילי יש שם לא טוב .  אבל מהניסיון שלי בשלוש מחלקות שונות , גם בשנים עברו ולא רק עכשיו -  קיבלנו טיפול מעולה  ומקצועי .  נראה לי שאנשים נהנים קצת להשמיץ ... זה נותן עניין ... ברור שלכל בית חולים יש פאשלות , ובכל מקום יש רופאים טובים יותר ורופאים טובים פחות , אבל אני חושבת שזה בית חולים מצוין .  וזה בסדר גם לפרגן קצת . הייתי יכולה לספר  לכם סיפורי בלהות על בתי חולים אחרים , שנחשבים למצוינים אבל ממש לא בא לי וזה גם לא הנושא . אני לא עושה תחרות בין בתי החולים מי מהם הוא הטוב ביותר . אני מספרת לכם את הסיפור הקטן שלנו בשבוע האחרון , ואולי גם להאיר הארה קטנה לכל המעירים הערות למיניהם ... כשמישהו חוזר מבית החולים ... מספיק אם תתעניינו בשלומו . זה יעשה את העבודה תאמינו לי .

ועכשיו בואו תשמעו את המשך הסיפור בקטע  הלא רפואי שלו , כי סיפור המעשה שלנו לא הסתיים ...

אשפזו  אותנו בשעת לילה מאוד מאוחרת . מטבע הדברים הייתי מותשת , מלאת חששות ולא מרוכזת . עם אור ראשון , אולי אפילו לפני ...  התעוררנו וגיליתי למרבה  הבהלה שהתיק שלי נעלם ...  הנחתי את התיק על השידה לידינו ,  מישהו  כנראה פתח את החלון מבחוץ  ופשוט לקח את התיק , על כל תכולתו ( בערך  חצי מהחיים שלי היו שם )  ...  לא מספיק  הסרט עם הילדה עכשיו זה ... במהירות המרבית האיש שלי  ביטל את כרטיס האשראי , הצ'קים , מספר הטלפון שלי נחסם ... וניסיתי להיזכר בכל הדברים האישיים שלי שהיו בתיק שבטח לא מעניינים את  הגנב , אבל  אותי ...  הם מאוד מעניינים .עזבו את תיק האיפור החביב עלי , הפנקס שאני כותבת בו כל מיני רשימות ודברים אישיים , עזבו את משקפי השמש  היפות שלי שהבאתי מארה"ב ... הכול אפשר לשחזר , הכול אפשר לקנות חדש . מה שכאב לי באמת  היה דיסק.און.קי. קטן  עם סרט שאחי ואני צילמנו . בסרט  הזה מצולמת  אימא שלנו בחודשיים האחרונים של חייה ... אנחנו שואלים שאלות , היא עונה ומספרת לנו סיפורים על ילדותה . סיפורים שאנחנו מכירים  בעל פה כמובן , אבל עשינו מזכרת .כשכבר ידענו שהסוף לא ישתנה החלטנו לצלם ... שומעים אותנו ברקע  מדברים בינינו . משתטים קצת ...  מתחרים על אהבתה של אימא שלנו , בצחוק כמובן .יש שם שעתיים עם אימא שלנו ...  אני תמיד מגבה את הדברים שלי . משום מה אני לא מצליחה למצוא את הסרט הזה לא במחשב הנייח שלי ולא בלפטופ ...
 אל דאגה , הוא נמצא על המחשב של אחי , על המחשב של אבא שלי וגם בדיסק .  אבל עוגמת  הנפש , היא באמת משהו שאני לא מצליחה להסביר .  זה מישהו שפרץ לחלל  הכי פרטי שלי ועשה שם כבתוך שלו .

עכשיו אולי מישהו יכול להסביר לי , איזה סוג של אדם  גונב  מאנשים בבית חולים???  כמה שפל  צריך להיות כדי לקחת משהו שהוא לא שלך ועוד כשאדם חולה וחסר אונים???  גנבה באופן כללי היא דבר שפל , בזה אין ויכוח אבל בבית חולים???

בעודי מספרת לכם  את סיפור הבלהות הזה , אני בעצמי לא מאמינה שזה קרה לי ... 

עכשיו הייתי צריכה לשחזר  את כל מה שנגנב ממני .  וכל דבר כזה זה להוציא עוד כסף . את אף אחד לא מעניין שגנבו לך ...  אז ככה : תעודת  זהות : 115 ₪ . רישיון  28 ₪ (דרך האינטרנט. אם מגיעים למשרד הרישוי זה 54 ₪) .  מכשיר  נייד חדש  217 ₪ ( יש לי ביטוח וזה לא כולל  כרטיס זיכרון , מטען ואוזניות ) .  מטען זה 50 ₪ ,  אוזניות : 100 ₪ .  (כרטיס זיכרון לא קניתי כי לא ידעתי שאין לי עד שהגעתי הביתה ...  מסתבר שבחברת הסלולר שלי -  לא שמעו על כך שכדאי להסביר ללקוח מה נותנים לו ומה לא ...  מה שכן היה להם להגיד כאשר הבעתי תמיהה למה אני צריכה לשלם אם יש לי ביטוח הוא ...: " מי אשם שגנבו לך?  אנחנו לא אשמים" ...

בציון מידת הרגישות מבחינתי הם קיבלו אפס ... 

זהו .   זה היה השבוע  שהיה וחלף  ונגמר תודה לאל . זה היה בערך  השבוע  הכי קשה בחיים שלי , ועברתי כבר כמה דברים קשים תאמינו לי ... ועכשיו לעיקר:  מה שהכי חשוב שהילדה שלי בסדר . אני מודה לבורא עולם  שהיא בסדר .  כל דבר אחר  ממש לא חשוב ...

תשמעו סיפור ...

אני יודעת שהבטחתי לכתוב המשך לסיפור על הטיול המדהים שלנו בצפון איטליה ...
אני גם יודעת שאני מתמהמהת  יותר מדי וזה בהחלט לא מתאים לי ...
אבל האמת היא שהאירועים שהתרחשו בחיים שלנו בשבועיים האחרונים , מצדיקים את ההתמהמהות ...
חלקכם  בוודאי יודעים שאני גם כותבת בעיתון ... יצא ככה שדווקא את קוראי העיתון כן שיתפתי ולא הספקתי להעלות לבלוג קודם לכן , כפי שאני נוהגת לעשות .
אז אני מביאה לכם ככתבו וכלשונו את הטור שהתפרסם בשבוע שעבר , ואני מבטיחה  שתוך זמן קצר  אעלה את ההמשך שלו ... אתם מוזמנים להקליק  על הקובץ  וכך תוכלו לראותו בגודל שמאפשר  קריאה .
את המשך הסיפור על הטיול אכתוב במועד מאוחר יותר .