"אני הולך לבכות לך - תהיה חזק למעלה"...

אימא איננה .
בת  62 הייתה בלכתה מאיתנו .
אימא שלי חלתה ב- 2005  בסרטן שד דלקתי והחלימה ממנו כעבור שנה .
היו לנו ארבע וחצי שנים טובות  ומאושרות  ביחד ...
לפני עשרה חודשים התברר לנו שהיא שוב חולה.
הפעם היה זה : סרטן שד גרורתי , מסוג : טריפל נגטיב .
מההתחלה ידענו , וגם היא ידעה שמהסרטן הזה - היא לא תחלים ...
בכל הזמן הזה עשינו תורנות ביננו ...
ארבעה ילדים נשואים עם משפחות , שכל אחד גר במקום אחר בארץ , אחד גר בארה"ב ...
לא עזבנו את אבא ואימא לרגע ...
אני לא חושבת שעשינו משהו מופלא ,
אני חושבת שהחזרנו לאימא שלנו , טיפה ממש על קצה המזלג ממה שהיא עשתה בשבילנו ...

אני מתאבלת ...
כבר שלושה ימים שאני בוכה .
לא בכיתי כמעט כל התקופה שהיא הייתה חולה ...
לא בכיתי כשעמדתי לידה - והיא נפטרה ..
לא בכיתי כשקראו לי (אני ביקשתי ) לחדר הטהרה ונטלתי לה ידיים ...
לא בכיתי בהלוויה ...
לא בכיתי ב'שבעה' ...
עכשיו אני בוכה .
היא חסרה לי ...
אני רוצה אותה בחזרה ,
והיא ... עושה רושם - לא חוזרת בקרוב ...

עוד מילים על אמא שלנו ...

ב"ה


פוסט אורח מאת: אחי הקטן, התינוק שלנו ( בן 34 - אבא לחמישה ילדים)...

הספד על אמא

ה' אלול התש"ע

בפרק י"א באגרת הקודש בספר התניא, כותב האדמו"ר הזקן שאין רע יורד מלמעלה והכל טוב, אפילו ייסורים ומי שמתעצב ומתאונן הרי זה ככופר ח"ו, אמא את סבלת, סבלת ייסורים בכאבי הראש, המחלה הראשונה ועכשיו במחלה השנייה, את יוצאת מכאן נקייה זכה וטהורה, לא זכית להגיע לגבורות, אבל זכית להעמיד דור ישרים מבורך, בנות ובנים, נכדות ונכדים, עוסקים בתורה ובמצווה, מכל מי שהכיר אותך אין אחד שיכול לומר עלייך ביקורת, להפך, כל מי שמכיר אותך ושמע שאת חולה וסובלת אמר עלייך רק דברים טובים.


אמרו חז"ל והחי ייתן אל ליבו, אם את שהיית כל כך טובה ותומכת סבלת כל כך הרי זה סימן לנו לחזור בתשובה והנה אנחנו בשלהי חודש אלול חודש הרחמים והסליחות.


חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ואפילו אמא בקשה שלא נבכה עליה, אמא עזבה את העולם הזה כשכל בנותיה ובניה לידה תומכים בה ועוזרים לה, כולנו היינו יחד ובעז"ה אמא אנחנו נמשיך להיות יחד ונשמור את מה שאמרת שלא נריב אחד עם השני, אמא יקרה שלי אני רוצה לבקש ממך סליחה בשם המשפחה אם לא נהגנו בך מספיק בכבוד, כל מה שעשינו היה לכבודך.


אמא אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אלייך, שתהיי מליצת יושר עלינו ובמיוחד על אבא, תבקשי מהקב"ה שייתן לו הרבה כוחות להתמודד עם האובדן הגדול, אנחנו נשתדל בלי נדר להתפלל בשבילך ולעשות כל מה שצריך על מנת שתנוחי בשלום על משכבך ותעמדי לגורלך לקץ הימין ונאמר אמן.

ההספד שלי על אמא

בס"ד                                                   ה' באלול תש"ע       15.08.10

אימא יקרה שלי,
הגיע הרגע להיפרד .
הרגע הזה הגיע מוקדם מידי, הרבה יותר מדי מוקדם .
אבל ככה כנראה נגזר.
אימא - את היית אימא כל כך  טובה.
כל החיים שלך הקדשת לילדים ולנכדים.
אנחנו היינו משוש חייך.
כולנו – מושלמים בעינייך.
אוי ואבוי לו לאותו אחד – שהיה מעיז לומר מילה רעה על אחד מאיתנו.
את תמיד חשבת שאנחנו הכי טובים והכי יפים והכי חכמים.
אמא – הקפנו אותך בעשרת הימים האחרונים , לא עזבנו אותך לרגע.
טיפלנו בך במסירות , כי ככה לימדת אותנו.
ככה ראינו אותך מטפלת בסבא וכך נהגנו אף אנחנו.
אנחנו ארבעה , את טיפלת בסבא לבד.
אמא – איזו אישה חזקה היית , אצילה , עם איכויות נדירות.
עד הרגע האחרון חשבת עלינו.
אתמול בלילה רציתי לצאת לרגע לקנות לי משהו ואת אמרת "קחי צ'קים מהארנק שלי ותקני לך מה שאת צריכה"..
היית כל כך חולה ועדיין חשבת עלי...
בחודש האחרון התפללתי לריבונו של עולם לחסד אחד אחרון ...
שכשיגיע הרגע , תלכי מכאן בשלווה ובשקט .
שלא תסבלי.
וככה היה באמת .
הקב"ה שמע.
אבא ואני עמדנו לידך כשנשמת את נשימותיך האחרונות והיית כל כך שלווה.
אמא – נוחי לך בשלום על משכבך.
אנחנו נשמור על אבא.
אנחנו נהיה בסדר.
אני אוהבת אותך אמא.

"נו אבא , מה אכפת לך"...

"את חייבת לכתוב פוסט!"
"מזמן לא כתבת ! את צריכה לכתוב משהו"...
כך אחותי הקטנה .
אחותי , מומחית בלהגיד לי מה אני "חייבת"  לעשות ...
"את חייבת לבוא לחנות הזאת , איזה מחירים יש פה את לא מאמינה"...
"את חייבת לקרא הארי פוטר"...
"את חייבת להפסיק לקחת ללב"...
"את חייבת לכתוב פוסט !" ...
"לא רוצה לכתוב" , אני עונה לה . "לא בא לי  , אין לי חשק "...
שתינו בסלון  אצל ההורים .
אמא יושבת על הכורסה שלה  ומקשיבה בחצי חיוך .
"דווקא בגלל זה את חייבת לכתוב , זה יעזור לך . וחוץ מזה "... היא מוסיפה בתימרון אחרון (שתמיד עובד עלי אם להודות על האמת)...  "זה עושה נחת לאמא "...

באמת אין לי חשק לכתוב .
על מה אני אכתוב?
על המחלה הקשה של אמא שוב?
על הטיפולים הכימותרפיים?
על השיחות הבלתי אפשריות שאנחנו מנהלים ביננו בימים האחרונים?
כל החודשים האחרונים הדבר היחיד שמעניין אותי זה אמא שלי ...
לא בטוח שאני רוצה לשתף את כל העולם במצב הבלתי אפשרי שאנחנו נמצאים בו  ואין לי כוחות נפש להתאמץ ולכתוב על דברים אחרים .
"האמת" ... אני אומרת לאחותי "אפשר לכתוב משהו , על השבת שבילינו במלון ביחד לפני שלושה שבועות ... אפשר לעשות מטעמים ממה שהיה שם "...
לפני חודש בערך , אמא אמרה שהיא רוצה להיות עם כולנו בשבת .
כולנו - הכוונה לארבעת ילדיה , חתנים כלות נכדים ונכדות . השאלה הייתה איפה נתכנס כולנו , שהרי אנחנו שבט לא קטן בכלל ...
הוחלט על מלון : "ניר עציון" .
וככה  לפני כחודש בערך הגענו כולנו  בהרכב כמעט מלא למקום מקסים , לא רחוק מחיפה עם נוף משגע ואוירה נהדרת .
היחידות שהיו חסרות לנו היו גיסתי ושתי אחיניותי המקסימות - שכמה ימים קודם לכן חזרו לבית  בנכר . אחי נשאר איתנו לעוד קצת . החלטנו שבפעם הבאה שנתכנס כולנו , נתכנן מראש ואז אף אחד לא יחסר .
ביום שישי - ישבנו בלובי , שתינו קפה ואכלנו עוגות ביחד .הנכדות הגדולות ישבו ליד סבתא שלהן - שנהנתה מכל רגע , הקטנים והקטנות השתוללו ...
משפחה .
אחר-כך בסעודת שבת , ישבנו מסביב לשולחן ענקי כולנו ביחד .
האוכל היה נהדר והיה כל-כך כייף ביחד .
אחרי האוכל התמקמנו בחדר של אמא ואבא לשיחות וצחוקים .
הקטנים הושכבו לישון וארבעת הנכדות הגדולות (השתיים שלי והשתיים של אחותי) - שמאז שהן נולדו הן יחד ,  בילו עד שעה מאוד מאוחרת בשיחות נפש .
אבל מה שרציתי לספר זה משהו אחר ...
רציתי לספר על משהו מיוחד במשפחה שלנו ,
יותר נכון מישהו מיוחד במשפחה שלנו ,
ואם נדייק עוד טיפה ...
אבא שלי .
אבא שלי כמו כל האבות , אוהב את הילדים שלו , דואג להם , נוזף אם צריך לדעתו , וממש לא משנה לו שאנחנו כבר בני ארבעים ...
אבא .
כמו כל האבות .
אני רגילה לאבא שלי ולכן הדבר שתמיד מדהים את כל העולם - בעיני הוא רגיל לגמרי ואני לא מופתעת .
בערב שבת כשהם נכנסו לבית הכנסת - ככה סיפר לי אחי , כולם נעצו בהם מבטים...
הרחש שעבר בחדר האוכל כשנכנסנו - גרם לי לחייך חיוך קטן ...
כשאבא הציץ לאולם בו התקיימה הרצאה בשבת אחרי הצהריים , אנשים הפסיקו להקשיב למרצה ...
"תגידי"  שואלת אחותי , "למה כולם מסתכלים על השולחן שלנו ? מה אנחנו עד כדי כך מרעישים?" ...
אני צוחקת ...
כולם מסתכלים על אבא .
אבא שלי שדומה באופן מדהים ומפחיד כמעט ל ... רבי מילובביץ ...
תאמינו לי שזה לא משהו רגיל ...
בשבת כשהוא לבוש בחליפה ומגבעת - זה כאילו הרבי נמצא כאן ...
אנשים נאלמים דום כשהם רואים את אבא שלי  בשבת .
כשהבנות שלי היו קטנות והיתי נכנסת איתן לחנויות שהיתה תלויה שם תמונה של הרבי , הן היו שואלות : "אמא למה יש תמונה של סבא בכל מקום?" ...
אפילו האור שקרן מפניו של הרבי , קורן מהפנים של אבא ...
במוצאי שבת כשישבנו בלובי , נגשו אלינו שני בחורים צעירים ובחורה אחת ...
הם פנו לאבא בהיסוס : "אפשר בבקשה להצטלם איתך?" ...
אבא נבוך ... "איתי , למה ?  אני יהודי פשוט "...
אבל הוא מסכים .
והם מצטלמים איתו . תמונה , ועוד אחת ועוד אחת ...
"לא יאמינו לנו "... הם אומרים אחד לשני ...
כל הסיטואציה מצחיקה אותי מאוד ...
אחרי שנגמרה ההמולה  בלובי , כי כולם עצרו להסתכל , אני אומרת לאבא את מה שאמרתי לו כבר מזמן והוא לא הסכים ...
"אבא , מה אכפת לך ... בוא נעבוד על כולם שהייתה  תחיית המתים והרבי חזר ... מה אכפת לך , יאמינו לנו "...
"די כבר עם השטויות שלך " ...  אבא חצי נוזף בי , חצי מחייך ...
"נו אבא , יאמינו לנו  מה אכפת לך "...

ארבע שנים

בארבע שנים  ילד  נולד , לומד  ללכת ולדבר , הולך למעון  ומתחיל  את הגן .
בארבע  שנים  אפשר  להתחיל  ללמוד  לתואר ראשון  ולסיים אותו .
בארבע  שנים  אפשר  להתחיל  כתה א'  ולסיים  כתה  ד' .
בארבע  שנים  אפשר  לגמור  שלוש  שנים  סדיר  ועוד  שנה אחת  בקבע .
בארבע  שנים  אפשר  ללדת  ארבעה  ילדים .
בארבע  שנים  אפשר  להתחיל  תיכון  ולסיים  אותו .
בארבע  שנים  אפשר  לעבור  דירה  כמה  פעמים , לעשות  שיפוץ  בבית ולהחליף  אוטו .
בארבע  שנים  אפשר  ללכת  לעצרות , לצעוק  ברחובות , להיפגש  עם פוליטקאים , לחתום  על  עצומות ולהרגיש  שאתה  מדבר  לקיר ...
ארבע  שנים  אפשר  לשבת  בחדר  אפל  לבד , בלי אויר  צח , בלי אור  השמש ,  בלי אוכל  של  אמא , בלי  משפחה .
בארבע  שנים  אפשר  לשכוח ...
עברו  כבר  ארבע  שנים .
היה לכם מספיק זמן .
עכשיו  החזירו אותו הביתה .
עכשיו .

יאללה מונדיאל ...

"אמא את משעממת 
 את חוזרת על עצמך ,
את כותבת כל הזמן אותו דבר ...
כתבי כבר משהו מצחיק! " ...
כך  הגדולה  שלי .
באמת ?
אני משעממת?
טוב , אולי קצת ...
אני מנסה להסביר לה שאני כותבת מהבטן  וכרגע  אין בבטן שלי  דברים כל-כך מצחיקים ...
ובכל זאת ... ביקורת בונה מהבת שלי  ואני מנסה לשים לב לדברים מצחיקים שכן קורים לי .
הנה למשל , אתמול בערב ...
אני בוהה  בטלביזיה .
ערוץ אחד , ערוץ שתיים - אותו דבר .
כדורגל  מונדיאל ...
ומה לעשות שביני ובין כדורגל אין ולא כלום ...
דווקא  שמעתי שיש משחק חשוב ... יוון  מול  ארגנטינה .
בכל זאת אני מנסה להישאר מעודכנת ...
אני מסתכלת על המסך , על חבורת הגברים שמתרוצצת  אחרי הכדור ...
"טוב , איך לעזאזל אני אמורה לדעת  מי השחקנים של יוון  ומי השחקנים של ארגנטינה"??? ...
"תגיד" , אני פונה לאיש שלי  "מי השחקנים של ארגנטינה?"
הוא מסתכל על המסך , מסתכל שוב ... ואז  מביט בי ברחמים ...
"את בערוץ אחד . כאן משחקים  ניגריה  מול דרום קוריאה ... בערוץ שתיים זה יוון מול ארגנטינה"...
"מה אתה אומר " ... אני עונה לו בפליאה .
"חשבתי שמשדרים  אותו  משחק  בשני הערוצים"...
הוא מזפזפ  בין שניהם.
"שימי לב " הוא מסביר לי לאט "מצד שמאל למעלה על המסך כתוב מי משחק נגד מי ...
 וגם צבע הבגדים  של השחקנים - שונה בשני הערוצים "...
וואלה צודק ...
רק עכשיו אני שמה לב לשוני בצבעי הבגדים ...
טוב נו ... טעות קטנה לא ביג דיל ...
סה"כ  כדורגל ...
מזל שזה נגמר עוד שבועיים :-) ...
(ויסלחו  לי כל האוהדים השרופים) ...

נו - ילדה שלי  זה מספיק מצחיק? ...

שיר הלל גדול - לאישה אחת קטנה...

כבר מזמן רציתי לכתוב את הפוסט הזה .
המילים שלו מתנגנות לי בלב כבר הרבה זמן ובכל זאת  לא העליתי אותן על הכתב .
למה?
כי חשבתי שכל מה שאומר לא באמת יצליח לתאר את מה שאני מרגישה .
רציתי לכתוב על אישה אחת .
אישה אחת קטנה .
עם שיער שחור ומשקפיים .
אישה רגילה ,
כזאת שהולכת לסופר ,
מסתובבת בקניון
וחוצה את הכביש .
אישה רגילה .
כמו כולנו .
אבל אני...
כשאני מסתכלת עליה ...
אני מדמה לראות מאחורי גבה , צל של כנפיים ...
כי בעיניי , היא לא באמת אישה רגילה ...
בעיני - האישה הזאת היא  מלאך .
בלי קלישאות , בלי מילים מיותרות ... פשוט מלאך .

אתם יודעים?
אין שום דבר טוב במחלת הסרטן .
הכל רע .
הנזקים שהיא עושה לגוף ולנפש .
המצב הלא פשוט שכל המשפחה נכנסת אליו .
ההתמודדות היומיומית עם הכאבים .
גם הדרך להחלמה קשה , תופעות הלוואי של הטיפול עלולות להיות  קשות.
וצריך סבלנות ...  הרבה סבלנות ...
וגם תפילות , כמובן .
אם אני כן מצליחה לחשוב על דבר אחד טוב שקורה ...
זה האנשים שפגשנו .
אנשים טובים , מקצועיים , שעושים את הכל כדי להקל על החולה  ובני  משפחתו .
לכן אני כותבת .
כדי לספר על ל' .
ל' - הקטנה ...  אבל המאוד גדולה .
ל' - הוא אחות  ביחידה ל"אישפוז יום"  בבית  החולים  בו אמא מקבלת טיפול .
היא מקבלת אותנו תמיד במאור פנים  , תמיד  יש לה מילה טובה להגיד , יש לה תשובות לכל השאלות שלנו ( ואנחנו שואלים בלי עין הרע )... העצות שלה חכמות  ועוזרות לנו מאוד .
מהצד אני רואה  שהרופאים  מקשיבים לה וסומכים על דעתה .
והיא ...
אישה קטנה עם משקפיים ושיער שחור ...
וכל מה שכתבתי ... לא מצליח לתאר את מי שהיא באמת .
ונכון - כל הצוות של "אישפוז יום" - מורכב מאחיות נפלאות ומסורות וטובות  ואיזו עבודה הן עושות שם ...
כל-כך הרבה חדרים , וכל כך הרבה חולים וממש לא מספיק אחיות . והן רצות מחדר לחדר נותנות טיפול לכולם ....
אבל  ל' ... נכנסה  לי ללב  באופן מיוחד .
וגם כשהיא  נוזפת  בי לעיתים (זה גם יכול לקרות) ...
אני לא כועסת  ולא נעלבת , יש לה זכויות מיוחדות  בליבי .
בזמן שהיא מטפלת באמא , אנחנו מחליפות כמה מילים והיא מספרת על עצמה בצניעות , בנועם , בגובה העיניים .
ואני מקשיבה לכל מילה שלה , כי יש הרבה מה ללמוד ממנה .
לפעמים כשאני בסיומו  של יום עבודה , אחרי שנתתי שירות לעשרות  מהלקוחות שלי ויש עוד כמה מהם שמחכים לי  ושעת סגירת  הספריה  כבר חלפה עברה לה ... והסבלנות שלי כבר עומדת לפקוע ... 
אני נזכרת בה  ב - ל' ,ובעבודה שלה עם עשרות החולים .
ואז אני מזכירה לעצמי , שאני זה ספריה זה לא חיים ומוות ...
ושם - ב"אישפוז יום" זה ממש חיים ומוות .
ואני מצליחה לשמור על איפוק ...
בפעם האחרונה כשסיימנו טיפול  ויצאנו  מהיחידה , ל'  דיברה  בטלפון . אני  שלחתי לה  נשיקה  באויר והיא  החזירה  לי .
אבל  מה שרציתי  באמת  לעשות ...
היה לחבק  אותה ,
לחבק אותה חזק ,
ולהודות  לה על כל מה שהיא עושה  בשבילנו  כל שבוע ...
אבל התביישתי ...
אז  מכאן אני שולחת לך ל' יקרה ,
את כל הברכות  והכרת התודה שיש לנו אלייך .
כי בשבילנו - את  פשוט מלאך .