יום שני, 4 באוגוסט 2014

סתם יום של חול ...

"סתם יום של חול
עם בוקר כחול" ...

יום רגיל , ספרייה ציבורית , המון ילדים .
לא ספרתי כמה ...
עשרים , שלושים , ארבעים ...
בכל הגילאים ...
חלקם יושבים מול המחשבים , חלקם יושבים על הכורסאות הקטנות הצבעונית בחדר הילדים ,
חלק יושבים על הרצפה וקוראים ... ויש גם כמה קטנטנים שעושים בלגן ...
יום רגיל , ספרייה ציבורית ... 
אני ליד הדלפק שלי , משאילה ספרים , כותבת מיילים , משתדלת להספיק מה שיותר ...
רגיל לגמרי ...

פתאום ... את הרעש הרגיל של ספרייה מלאה ילדים חותכת  אזעקה ...
הילדים כולם קופצים ממקומם ,
אני קופצת ממקומי ומתחילה לחלק הוראת בקול יציב :" לא להיבהל . כולם למקלט  קדימה"
 אני רצה לדלת של הספרייה , עוזרת  למספר ילדים שיצאו לפני שניות מעטות לפתוח אותה מהר ...
"לא להיבהל , כולם למקלט , יש לנו מקלט נהדר בספרייה . לרדת לאט במדרגות , להחזיק במעקה , הכל בסדר" ...

יש לנו מקלט בספרייה .
לפני כחמישים שנה כשבנו את הספרייה , בנו בתוכה מקלט . שזה נהדר מצד אחד - אולם מהצד השני המדרגות תלולות מדי ... הפחד שלי תמיד הוא שמישהו ייפול במדרגות . לכן אני מדגישה להם תמיד , "לאט לאט במדרגות , אנחנו מוגנים גם בחלל המדרגות" ... וככה בסתם יום של חול , מנהלת ספרייה אחת והמון ילדים יורדים למקלט .
אני יורדת אחרונה , מוודאת שכולם יורדים , הגדולים עוזרים לקטנים . 
נהדרים הילדים שלנו .
איזו משמעת , איזה תפקוד ...
חלקם - מבקרים במקלט בפעם הראשונה ...
"איזה יופי כאן , נכון?"  אני שואלת אותם .
"איזה מקלט מדליק , מה דעתכם?" 
"רק נצייר על הקירות יהיה פה מה זה יפה" ...
אני מנסה להסיח את דעתם , להצחיק אותם ...
"מי מתנדב לצייר על הקירות - אם אני אדאג לצבעים?"  אני שואלת ...
הם צוחקים .
כבר שמעתי את הבומים מרחוק , ואני מנסה למשוך זמן ...
לשמור עליהם עוד קצת בתוך המקלט ...
"מנחם יצייר לי ?" אני שואלת את את אחד הילדים  ...
מנחם - הוא ילד מוכשר באופן מיוחד .
"בטח בטח " הוא מתלהב , "כמו שהוא צייר בסניף של בני עקיבא על הקירות "...
עברו הדקות שנחוץ להישאר במקלט .
אנחנו עולים למעלה  בחזרה לספרייה ...
הילדים המדהימים שלנו חוזרים לפעילות הקודמת שלהם ...
מי למחשב , מי לספר , מי למשחק ...
כאילו לא הייתה כאן אזעקה לפני שנייה ,

"לא יאומן כמה מהר הם חוזרים שיגרה" ... אני חושבת לעצמי .
גם אני חוזרת לענייני ...
ועוד אנשים מגיעים והולכים ...
יום רגיל לגמרי ...
ופתאום ...
עוד אזעקה חותכת את רעשי הספרייה ...
אני קופצת ממקומי , עכשיו יש פה גם כמה אימהות עם תינוקות ...
הן קצת יותר נבהלות ...
אני שוב חוזרת על המילים שכבר אמרתי מי יודע כמה פעמים : 
"לא להיבהל ... לרדת למקלט ... לאט  במדרגות ... הכל בסדר "...
אנחנו שוב יורדים למקלט בפעם השנייה במהלך השעה האחרונה ...
שוב אני מצחיקה אותם ... ושוב הם משתפים פעולה  וצוחקים ...
הפעם יש לי גם כמה אימהות צעירות , שהן קצת יותר היסטריות מהילדים , ואותן אני צריכה גם להרגיע ...
עשר דקות ואנחנו יוצאים ...
חזרה למעלה , לספרייה היפה שלנו ,
הילדים שוב שוקעים בענייניהם ,
משאירים אותי לתהות על החוסן שלהם ...
סתם יום של חול ...
רגיל לגמרי ...

9 תגובות:

  1. לא נורמלי, למה ביום של בילוי רגיל בספריה יש גם שתי ירידות בהולות למקלט?
    לא צריך להתרגל לזה.
    יפה שאת מצליחה לתמרן בין שגרה בספריה לבין מצב חירום של ירידה למקלט.
    ושוב, אל תתרגלי :)

    ירדנה

    השבמחק
  2. מציאות הזויה.
    את נהדרת,אמא

    השבמחק
    תשובות
    1. שיר היקרה,
      תודה על כל הפרגון !!
      מציאות הזויה - זאת הגדרה מדויקת ...

      מחק
  3. יש לנו ספרנית לוחמת

    השבמחק
  4. שלום שרה!
    למרות השגרה הכל כך לא נורמאלית הזאת, כל הכבוד לך על הרוגע, השלווה והאחריות שלך ברגעים מטורפים שכאלה.
    שלא ״תזכו״ לעוד שגרה שכזאת.
    אני יודע כמה זה קשה.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי צחי ,
      תודה על התגובה .
      תאמין לי שנחמץ לי הלב לראות כמה הם בוגרים הקטנטנים האלו . אבל בעצם אין לנו הרבה ברירה .
      הלוואי הלוואי שבאמת יהיה כבר שקט .

      מחק
    2. אין בעד מה!
      אכן נחמץ הלב, ובאמת שהלוואי יבוא כבר השקט על כולנו
      בשורות טובות

      מחק