יום שבת, 6 באוגוסט 2011

"הקיץ עבר החום הגדול , שנה חדשה באה לכל"...

אז נכון , הקיץ עוד לא עבר ושנה חדשה עוד לא הגיעה ....
אבל אצלי עברה שנה .
עברה שנה מאז שאמא שלי איננה ...
הזמן לא עוצר מלכת  אצל אף אחד אני יודעת .
אבל במקרה הזה , כל יום שעובר רק מעצים את החוסר שלה ...
כי אמא שלי חסרה לי בכל רגע ושניה משעות היום והלילה ...
- היא חסרה לי כשאני מתעוררת  בבוקר וההכרה שהיא לא פה , מכה בי כל-כך חזק  שזה כואב פיזית .
- היא  חסרה לי כשאני מתקשרת לבית הורי והיא אף פעם לא עונה ...
- היא חסרה לי כשאני מתלבשת יפה והיא לא נמצאת כדי להתפעל , שכן לא משנה מה לבשתי ואיך זה נראה - בעיניה זה תמיד היה יפה .
- היא חסרה לי כשאני מבשלת משהו שלמדתי ממנה , ופתאום אני לא בטוחה בכמויות ...  ואין את מי לשאול ...
- היא חסרה לי כשאחת מבנותי עוברת עוד שלב בחיים והיא לא פה כדי לשמוח איתנו ....
- היא חסרה לי כשאני הולכת לישון בלילה , ועבר עוד יום בלי שדיברתי איתה ...
-  היא חסרה לי כל שבוע כשאני נכנסת לבית שלה ורואה את הכורסה שלה - ריקה ... ואז אני עולה לקומה השניה ומחפשת אותה בכל החדרים ...  וכל שבוע אני מתאכזבת  מחדש כשאני לא  מוצאת אותה ...
ואני יודעת שהיא לא פה .
הייתי לידה כל הזמן ,  בימיה וברגעיה האחרונים ...
ועדיין כל שבוע כשאני באה לאבא , היא לא שם ...  וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש ...
"כמה פעמים ביום את חושבת על סבתא?"  שואלת הקטנה שלי בדאגה .
"פעם אחת"  אני עונה לה .
"באמת?"  היא נדהמת .
"כן"  אני עונה בשקט .
"מהבוקר כשאני מתעוררת  ועד הלילה כשאני הולכת לישון ,...  פעם אחת"...
ואמא  שלי  אמרה לי שלושה ימים לפני שהיא נפטרה ,כשישבתי לידה בלילה כשכולם ישנו:
"אל תבכי שרה'לה !  אין צורך!  תהיי גיבורה!"

והיתיי גיבורה ...
מאוד גיבורה ...
אבל  עכשיו כשהיא כבר לא פה , אין לי יותר צורך להיות גיבורה ...
ורק הזיכרון של היד שלה שמלטפת אותי בזמן שהיא ביקשה ממני לא לבכות , כי אין צורך - מצליח לעצור אוקיינוס של דמעות ...

13 תגובות:

  1. לא יודע איך, אבל לא רק שהזמן לא מטשטש, גם אצלי החוסר נהיה יותר גרוע. התחושה שאי אפשר לדבר איתה ובטח לא לקבל תשובה, רק הולכת ומתחזקת. כמו מין כאב ליד הלב שברור שלעולם לא יעבור ורק הולך ומתחזק.  
    תחושה נואשת כי ברור שזה רק יהיה יותר גרוע.
    ודרך אגב, כל מי שאומר לי שהיא שומעת ובדרכה עונה, עדית ישתוק. לעזור זה כמו כוסות רוח למת.
    קיוותי שתבוא לי בחלום הלילה, היא לא. במקום, התעוררתי ב 4:00 והיתי ער עד 6:00. המוח טוחן....

    השבמחק
  2. אני גם חושבת שהזמן לא עוזר במקרה הזה .
    זה רק נהיה יותר קשה ככול שהזמן חולף.
    גם מרגיז כשאומרים לי שזה יהיה יותר קל .
    עובדה שלא ...
    וזה נוראי , פשוט נוראי שאי אפשר לדבר איתה ...

    אני אוהבת אותך !

    השבמחק
  3. אני אוהבת אותך,אוהבת אותך,אוהבת אותך!!
    גם לי היא חסרה מאוד,ואני רק בדרגה של נכדה..
    אז אני לא יכולה לתאר אפילו אם מה את מתמודדת.
    אנחנו נהיה חזקים,אמא. בכל זאת,יש לנו גנים של סבתא ציונה :)

    השבמחק
  4. סבתא ציונה חסרה מאוד.
    מספיק היה שהיא תשב על הכיסא ותביע דעתה,תפרגן,תעודד,תחמיא,תסתכל על מה שנעשה סביבה, מלא אהבה בעיניה ותחייך בסיפוק ותאמר בליבה הם שייכים לי.

    השבמחק
  5. אני יושב כאן עם אשתי בשעה 00:30 בלילה, יושבים ובוכים מעוצמת הדברים, שרהלה היקרה את יכולה להיות ביבליותרפיסטית מדהימה, הכתיבה פשוט מוציאה את כל הרגשות המודחקים החוצה וגורמת למשב רוח אוורירי להכנס ולרענן את הלב, יש בי איזה שמחה על שהצלחתי להקפיד ולומר קדיש כל השנה בצורה יסודית, כמו שהבטחתי לאמא על הקבר שלה שכמו שהייתה מסורה לנו הילדים, גם אני אהיה מסור לה, זה ממלא אותי בתחושה שגם אם היא איננה אנחנו עדיין כאן ועושים את מה שצריך לעשות, לזכור אותה ולהמשיך את מה שהיא רצתה, לחיות בשלום ולגדל את הנכדים בשמחה.

    השבמחק
  6. אחים יקרים, לא לשכוח מה הבטחנו כולנו.....
    משום מה אני כל הזמן חוזר בראש לפוסט של הקיץ האחרון שלי אתכם.....
    כמה שחשבנו שאמרנו לה הכל, יש כל כך הרבה עוד לומר.... רק אין למי.

    השבמחק
  7. נפעם ומתפעל אני, כל פעם מחדש, מעוצמת אהבתך לאימך.

    השבמחק
  8. משפחה יקרה שלי ,
    ככה סבתא ציונה רצתה אותנו ...
    מאוחדים ואוהבים ומפרגנים .
    אתם זוכרים איך בימים האחרונים שלה כשהיא הייתה כבר כל-כך חולה , היא הסתכלה עלינו כל הזמן ואמרה:"כמה נוח לי שכל הילדים שלי סביבי"...
    זה מה שהיה חשוב לה .
    המשפחה .
    והיא צדקה .
    זה הכי חשוב !
    ואתה צודק נטע ,
    אנחנו ממשיכים ... כמו שהיא רצתה שנמשיך .
    מתגעגעים וממשיכים ...

    השבמחק
  9. אביחי יקר ,
    תודה על המילים !
    אתה יודע?
    נראה לי שאם היית מכיר את אמא שלי , גם אתה היית אוהב אותה .
    כולם אהבו אותה .
    היא הייתה משהו מיוחד ...

    השבמחק
  10. כתבת כל כך נכון וכל כך מדוייק את הכאב הזה.
    את יודעת מה הכי קשה לי, שהמוות כל כך סופי. לפעמים אני חושבת כמה נפלא זה היה אילו הוריי יכלו לקום לתחייה אפילו לכמה רגעים כדי שאוכל להגיד להם את כל מה שלא אמרתי כאשר היו בחיים, או שלא אמרתי מספיק.
    אני לא רוצה להרגיז אותך, אבל האמת היא שכן נהיה יותר קל עם הזמן. לא האובדן עצמו ובטח לא כאשר יש אירוע משפחתי, אבל איכשהו אנחנו לומדים לחיות עם הכאב וכך זה הופך יותר קל. כמו שאדם לומד לחיות עם כאב כרוני, הוא מסתגל אליו, ככה זה לחיות בלי הורים.
    בבניין ירושלים ננוחם. צום קל.

    השבמחק
  11. ביילע יקרה,
    את צודקת . הכי קשה זה הסופיות של המוות .
    שאין יותר ... זהו , נגמר ...
    זה בלתי נתפס התחושה הזאת .
    ואת לא מרגיזה אותי , כבר אמרת לי שזה נהיה יותר קל . אני חושבת שההגדרות שלנו שונות פשוט .
    לדעתי ללמוד לחיות עם זה - לא הופך את זה ליותר קל ...
    אבל זה לא ויכוח :-) ...
    תודה לך על המילים החמות .
    זה עוזר קצת שיש עוד אנשים שיודעים על מה אני מדברת .

    השבמחק
  12. אפרת שב ציון (בר-און...)9 באוגוסט 2011 בשעה 14:15

    שרל'ה, זמן רב שלא התראינו. דורשת בשלומך.
    לא מעט אני שומעת על "הבלוג של שרל'ה" וסוף כל סוף יוצא לי לקרוא. ממש יפה. ומרגש.
    בטוחני שאמכם צופה בכם מלמעלה ומתמוגגת מנחת מהקשר ההולך ומתהדק ביניכם האחים.
    תמיד הערכתי אותה על האופן (החיובי, האופטימי והמעשי - כאחד) בו בחרה להתמודד עם המחלה.
    כל טוב ה' לכם,
    אפרת

    השבמחק
  13. אפרת יקרה ,
    ברוכה הבאה לבלוג !
    לא ידעתי שיש דיונים על הבלוג שלי :-) ...
    אני אכן מקווה שאמא שלי רואה ...
    היא אהבה אותך מאוד , את בטח יודעת את זה .
    שיהיו רק שמחות לכולם ,
    ושניפגש בע"ה רק בדברים טובים .

    השבמחק