יום שישי, 19 בספטמבר 2014

בואו נדבר קצת על פייסבוק..

כבר זמן מה שאני מתלבטת אם לכתוב את הפוסט הזה ...
הוא יושב לי בלב , בנשמה ומטריד אותי .
הצד ההגיוני, הרציונאלי שלי אומר:"עזבי . בשביל מה? עזבי . אין צורך . סתם תכנסי לפינה של ביקורת . עזבי, לא צריך!" ... הצד האמוציונאלי שלי (שהוא כנראה הצד החזק אצלי) אומר:  "בטח שצריך ! תגידי מה שאת חושבת . למה לשתוק? הכי גרוע זה לשתוק כשיש משהו שמפריע לך "...
ואני מתלבטת מודה ...
לפני שבוע אמר לי אהובי בשיחה נוקבת שניהלנו , אחרי שעשיתי משהו שהיה מאוד לא מקובל עליו ... "לא תמיד צריך להגיד את האמת!" ואני עניתי לו בכעס גדול :"תמיד צריך להגיד את האמת!" ...
והוא ענה לי בשקט המופלא שלו :"את טועה. לא תמיד צריך להגיד את האמת"...
אז יש ויכוח .
ביני לבין עצמי .
אם לכתוב את השורות הבאות או לא ...

יאללה בואו נתחיל ...
בואו נדבר על הסלידה העמוקה שלי מפייסבוק.
בואו נדבר על הבחילה הקיומית שיש לי מהפלטפורמה הזאת .
בואו נדבר על מציאות וירטואלית, שקרית,שטוחה ולא אמיתית .
אבל בואו נתחיל מהסוף דווקא ...
שכן , לפחות אחד מידידי קופץ עכשיו ממקומו ואומר :" איזו צבועה ... יש לך פרופיל בפייסבוק, מה את מקשקשת " ...
אז ככה : אם יש משהו שאי אפשר להגיד עלי הוא :"צבועה" ... כל מי שטיפה מכיר אותי יודע ...שמה שיש לי בלב - יש לי בפה .
וכמו שאהובי טוען - זה לא תמיד טוב .
אבל זאת אני .
אני לא חושבת שבגילי המופלג - אשתנה .
אז נכון, יש לי פרופיל בפייסבוק .
פתחתי אותו יחסית ממש לא מזמן , אתם מוזמנים לבדוק . במשך תקופה ארוכה ארוכה, הצהרתי שאני לא מצטרפת לרשת החברתית. שזה נורא בעיני הציבוריות יתר הזאת, ואני לא מוכנה להשתתף בזה . רבים מחבריי ניסו לשכנע אותי להצטרף , וזכו לקבל את "נאום" הנגד שלי ...
אבל גם אני יודעת שיש דברים שכבר נמצאים פה והם לא יעלמו ... מה ששבר אותי וגרם לי בכל זאת לפתוח פרופיל , הוא סיבה פרוזאית לגמרי ... וזה עוד לפני שהיה לי סמארטפון ...
אחי היקר והאהוב , זה שבחר לחיות את חייו בארץ אחרת - העלה לפרופיל שלו תמונות מטיול אופניים שעשה עם חבריו במדבר מוהאבי... הבנות שלי התעייפו מהאימא המעצבנת שמבקשת כל רגע לראות עוד תמונה ועוד תמונה ..
אז עשיתי מעשה ... ופתחתי לי פרופיל.
בגלל דרורי .
כדי לראות את התמונות שלו ...
זאת הסיבה . טיפשית ככול שתהיה.
אפילו כתבתי על זה פוסט בזמנו ...
אם תסתכלו טוב בפרופיל שלי , תראו שיש שם ממש מעט חברים , וגם חצי מהם זה ספריות ציבוריות ...
הנה עוד עניין גדול לסלידה שלי ...
"חברים" ...
לעולם אינני מאשרת חברות לאדם אותו אינני מכירה . כמו שלא אכניס לסלון שלי , אדם שאותו אינני מכירה . על אותו משקל .
והקטע הזה של חברים ...
כאילו מה נסגר איתכם ?? אם יש למישהו 2000 חברים זה עושה יותר נחשב ממישהו שיש לו 100 חברים?
רבאכ  תתעוררו ... זה לא באמת חברים שלכם!! אלו אנשים שאישרתם, אתם לא באמת מכירים אותם !!!
יש אצלי רשימה של כמה עשרות אנשים שביקשו ממני חברות ועדיין מחכים לאישור .
אל תעלבו . זה לא יקרה ...
שלא לדבר על תמונות פרופיל ...
זה בכלל קטע שהורס אותי כל פעם מחדש ...
אני מכירה לפחות שלושה אנשים מבוגרים ממש ... ששמו תמונות בוא נגיד בעדינות , מגיל שתיים עשרה וחצי ....
את מי אתם מרמים ??
שלא לדבר על הפדופיליה שיש לה פריחה מאז הרשת החברתית , על הרמאים, המתחזים והשקרנים שנמצאים שם .
לפני תקופת מה שאלתי ידיד , (שהוא במקרה שוטר , במקרה במחלקת המחשבים במשטרה) שאלה בעניין פייסבוק וככה ניהלנו שיחה קצרה והוא אמר לי שתשעים אחוז מהתלונות שהם מקבלים , קשורות לרשת החברתית ...
באחד הכנסים שלנו , שמענו הרצאה של גלעד האן
חוקר , שמתעסק בפשיעה באינטרנט וברשת החברתית ...
תאמינו לי יצאתי חיוורת מההרצאה הזאת . כדאי לכם לשמוע אותו ...

אז נכון , יש גם דברים טובים .
אני מודעת אליהם . לרשת יש כוח , אפשר לעשות מהפיכות . להעביר מידע במהירות .
אבל מה שאני טוענת זה שהחסרונות עולים על היתרונות .
לפעמים ממציאים משהו בכוונה ממש טובה, והשימוש שנעשה בו אחר כך - הוא הרסני ביותר.
ראו ערך הדינמיט ...
והקטע שהכי הורס אותי ...
" ראיתם כמה הרבה לייקים עשו לי?" ...
כאילו שתמצית חיינו נכנסת לתבנית ה"לייק".
עשו לך לייק - משמע אתה קיים ...
אז נכון שזאת דרך לתקשר ... דרך איומה בעיני. אני רואה את הנערות בספרייה , כל אחת במחשב מתקשרות דרך הפייסבוק ...
הלו !! אתן יושבות אחת ליד השניה ...
דברנה !!!  אפשר לעשות שימוש גם בקול , לא רק באצבעות !!
מה שעוד רציתי להגיד הוא...  שיש חיים בעולם האמיתי ... אולי לא שמתם לב , אבל יש .
ה" חברים" בפייסבוק הם לא העולם האמיתי .
בעולם האמיתי שלי, יש את פנינה חברתי הטובה ... שבפעם הלפני אחרונה שנפגשנו ...
ישבנו במטבח שלי והיא סיפרה לי משהו .
ואני ...שהקשבתי לה רוב קשב ומה שהיא אמרה נגע לי בנשמה ... לא שלטתי בדמעות ..
והיא אמרה :" די אל תבכי . אני לא אספר לך אם תבכי ..." ואז גם היא בכתה ...
ובכינו ביחד ... והתחבקנו ...
וזה היה נפלא !!
כי בחיים האמיתיים ... גם החברים הם אמיתיים . לא וירטואליים ...
ויש צחוק (לא סמיילי מחייך) ודמעות , ומילים וקולות ומגע ...
.
אז נכון שחלק מהוירטואלים , יכולים להפוך לאמיתיים . זה גם נכון .
אבל כמו שאמרתי , אני פה בעניין החסרונות שעולים על היתרונות .
יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל נראה לי שאעצור כאן .
וממש ימים ספורים לפני ראש השנה , אני רוצה לאחל לכולנו שתהיה שנה טובה .
פשוט שנה טובה .
שיקרו בה רק דברים טובים. שנאהב יותר , שנריב פחות , שנקשיב אחד לשני .

ואני רוצה  להקדיש את השיר הבא , לפנינה חברתי האהובה והיקרה לי כאחות !

יום שני, 4 באוגוסט 2014

סתם יום של חול ...

"סתם יום של חול
עם בוקר כחול" ...

יום רגיל , ספרייה ציבורית , המון ילדים .
לא ספרתי כמה ...
עשרים , שלושים , ארבעים ...
בכל הגילאים ...
חלקם יושבים מול המחשבים , חלקם יושבים על הכורסאות הקטנות הצבעונית בחדר הילדים ,
חלק יושבים על הרצפה וקוראים ... ויש גם כמה קטנטנים שעושים בלגן ...
יום רגיל , ספרייה ציבורית ... 
אני ליד הדלפק שלי , משאילה ספרים , כותבת מיילים , משתדלת להספיק מה שיותר ...
רגיל לגמרי ...

פתאום ... את הרעש הרגיל של ספרייה מלאה ילדים חותכת  אזעקה ...
הילדים כולם קופצים ממקומם ,
אני קופצת ממקומי ומתחילה לחלק הוראת בקול יציב :" לא להיבהל . כולם למקלט  קדימה"
 אני רצה לדלת של הספרייה , עוזרת  למספר ילדים שיצאו לפני שניות מעטות לפתוח אותה מהר ...
"לא להיבהל , כולם למקלט , יש לנו מקלט נהדר בספרייה . לרדת לאט במדרגות , להחזיק במעקה , הכל בסדר" ...

יש לנו מקלט בספרייה .
לפני כחמישים שנה כשבנו את הספרייה , בנו בתוכה מקלט . שזה נהדר מצד אחד - אולם מהצד השני המדרגות תלולות מדי ... הפחד שלי תמיד הוא שמישהו ייפול במדרגות . לכן אני מדגישה להם תמיד , "לאט לאט במדרגות , אנחנו מוגנים גם בחלל המדרגות" ... וככה בסתם יום של חול , מנהלת ספרייה אחת והמון ילדים יורדים למקלט .
אני יורדת אחרונה , מוודאת שכולם יורדים , הגדולים עוזרים לקטנים . 
נהדרים הילדים שלנו .
איזו משמעת , איזה תפקוד ...
חלקם - מבקרים במקלט בפעם הראשונה ...
"איזה יופי כאן , נכון?"  אני שואלת אותם .
"איזה מקלט מדליק , מה דעתכם?" 
"רק נצייר על הקירות יהיה פה מה זה יפה" ...
אני מנסה להסיח את דעתם , להצחיק אותם ...
"מי מתנדב לצייר על הקירות - אם אני אדאג לצבעים?"  אני שואלת ...
הם צוחקים .
כבר שמעתי את הבומים מרחוק , ואני מנסה למשוך זמן ...
לשמור עליהם עוד קצת בתוך המקלט ...
"מנחם יצייר לי ?" אני שואלת את את אחד הילדים  ...
מנחם - הוא ילד מוכשר באופן מיוחד .
"בטח בטח " הוא מתלהב , "כמו שהוא צייר בסניף של בני עקיבא על הקירות "...
עברו הדקות שנחוץ להישאר במקלט .
אנחנו עולים למעלה  בחזרה לספרייה ...
הילדים המדהימים שלנו חוזרים לפעילות הקודמת שלהם ...
מי למחשב , מי לספר , מי למשחק ...
כאילו לא הייתה כאן אזעקה לפני שנייה ,

"לא יאומן כמה מהר הם חוזרים שיגרה" ... אני חושבת לעצמי .
גם אני חוזרת לענייני ...
ועוד אנשים מגיעים והולכים ...
יום רגיל לגמרי ...
ופתאום ...
עוד אזעקה חותכת את רעשי הספרייה ...
אני קופצת ממקומי , עכשיו יש פה גם כמה אימהות עם תינוקות ...
הן קצת יותר נבהלות ...
אני שוב חוזרת על המילים שכבר אמרתי מי יודע כמה פעמים : 
"לא להיבהל ... לרדת למקלט ... לאט  במדרגות ... הכל בסדר "...
אנחנו שוב יורדים למקלט בפעם השנייה במהלך השעה האחרונה ...
שוב אני מצחיקה אותם ... ושוב הם משתפים פעולה  וצוחקים ...
הפעם יש לי גם כמה אימהות צעירות , שהן קצת יותר היסטריות מהילדים , ואותן אני צריכה גם להרגיע ...
עשר דקות ואנחנו יוצאים ...
חזרה למעלה , לספרייה היפה שלנו ,
הילדים שוב שוקעים בענייניהם ,
משאירים אותי לתהות על החוסן שלהם ...
סתם יום של חול ...
רגיל לגמרי ...

יום שישי, 25 ביולי 2014

רגע של עברית יפה ... (או בעצם לא) ...

מלחמה 
גדרה
סופר גדול
אזעקה ...
אני עומדת עם עגלה מלאה מוצרים ,  ממש ביציאה מהחנות כשנשמעת האזעקה .
חלק נבהלים , חלק לא , אימהות עם תינוקות רצות למרחב המוגן ...
אני רואה שאין שם מקום , אז נשארת לעמוד .
עומד מולי מישהו , מסתכל .
אני לא זזה .  מישהו אומר לי :"כאן לא מוגן"
"זה בסדר" אני עונה . מה להגיד ? אין מקום במרחב המוגן? מלא אימהות צעירות ותינוקות?
פתאום האדם שמולי שממשיך להסתכל עלי כל הזמן ... אומר לי:
"הלוואי שהטיל יפול על הבימה , במרכז תל אביב" ...
אני בהלם . מסתכלת עליו . והוא ממשיך: "על הראש של כל השמאלנים"...
"למה"?   אני שואלת  "למה"? ...
"ככה "!!  הוא מרים קול ...  "על הראש של כל השמאלנים"...
"אבל למה?  הם לא יהודים בדיוק כמוני וכמוך?" ...
"תתביישי לך "!!  הוא צורח ... "לכי תגני על ערבים , תתביישי לך "...
מי שמכיר אותי יודע , אני לא בנאדם שתקן , אבל זה תפס אותי לא מוכנה ...
"תתבייש לך אתה !!  איך אתה מדבר "? ...
"לכי תגני על ערבים , לכי תגני על ערבים , לכי תגני על ערבים"....
הוא צועק בצורה שאפילו אני מרגישה לא בנוח .
מישהו אומר לי :"עזבי, אל תעני"...
הצעקות שלו מלוות אותי , כשאני מחליטה לצאת מהחנות למרות שהדי האזעקה עוד נשמעים ...
אני לא מוכנה לעמוד ליד אדם כזה ...
דפיקות הלב שלי ממשיכות גם כשאני מתיישבת כבר באוטו ...
לוקח לי כמה דקות עד שאני מצליחה להניע ולנסוע שם ...
משום מקום אני נזכרת בשיחת טלפון שקיבלתי במלחמה הקודמת ...

על הקו ג'ועדת ...
חבר ערבי של סבא שלי מאחד הכפרים בצפון ...
"שרה , מה שלומך?  יש לכם מצב מסוכן בדרום . 
קחי את המשפחה ובואי להתארח אצלנו . אני אסדר לך דירה 
קחי את הילדים ובואי !  זה מסוכן אצלכם"...

יום שלישי, 15 ביולי 2014

רצח הוא רצח הוא רצח !

גם אני חשבתי שאני מתעלפת מצער כשהודיעו שנמצאו גופות הבנים ...
גם אני הפסקתי לנשום למשך 18 הימים הארוכים עד שהם נמצאו ...
אני - בתחושה הראשונית שלי , לאחר החטיפה ... רציתי לקשור את שתי הבנות שלי אלי ...
לא לתת להן להתרחק ממני לרגע אחד ...
גם אני באינסטינקט של אימא - חלפו במוחי  מחשבות זעם קשות על "מה צריך לעשות עם הרוצחים"...
וכן , אני כן חושבת שרוצחים שפלים ומחבלים חורשי רעה , מקומם לא איתנו.
אני חושבת שעונש חמור ביותר  היה ראוי מאוד במקרה הזה ...
אני גם חושבת שלצערי , זה לא ירתיע את הרוצחים מלרצוח ...

אבל ... בשום מצב ובשום אופן אסור להתנפל על אנשים תמימים ולכלות בהם את כעסינו ...
מה קרה לכם עם ישראל?
השתגעתם?
אנחנו חיים במציאות לא פשוטה , זה נכון .
אנחנו נלחמים פה על חיינו זה גם נכון .
אבל לחטוף ילד שלא עשה שום דבר לאף אחד ולהרוג אותו?
מה אנחנו?  שפלים כמוהם???
איפה עם ישאל , רחמנים בני רחמנים??
איפה אתם????
רצח של ילד יהודי או ערבי הוא רצח!
וילד הוא תמיד ילד .
יהודי או ערבי ...
ואין מילים ...
אין מילים לתאר את מה שאני מרגישה לנוכח יהודים שרוצחים  ...
לא רוצה אפילו להגיד איזו אסוציאציה זה מעלה לי ...
אתם חושבים שזה מזיז משהו למחבלים הנתעבים שרצחו את שלושת ילדינו???
"לא תרצח"  כתוב בעשרת הדיברות .
"לא תרצח" - נשמע לי מאוד פשוט להבין ...
שלא נידרדר למקום של רוע , שלא נרד לרמתם של מבקשי נפשנו ...
נכאב כולנו ביחד את מותם של הבנים. 
נבכה עד שלא ישארו לנו דמעות עוד ...
נגן על עצמנו בעוצמה , נלחם עם חיינו ועל אדמתנו .
אבל בשום אופן לא נפגע בחפים מפשע !!
בשום אופן לא ...
זאת לא דרכנו , מעולם לא הייתה ...

והכי חשוב אני חושבת 
שאם יהודים רוצחים בדם קר ...
אז הם ניצחו אותנו .
פשוט כך .
אם אנחנו הפכנו בבואה שלהם ,
אם אפשר להשוות אותנו לשונאינו ...
אז  הם    ניצחו    אותנו ... 
וזה מה שהכי כואב לי .
ההשוואה הזאת ...

יום ראשון, 4 במאי 2014

כתבתי לי משהו קטן ...

- "למה את לא כותבת ילדה שלי?"
- "ככה אימא"...
- "ככה זאת לא תשובה , את יודעת את זה.."
-"ככה זאת כן תשובה אימא... יש אפילו ספר ילדים בשם הזה..."
- "אבל אני בודקת כל יום, את לא כותבת... 
 תכתבי משהו..."
- " אוף אימא ... את אפילו לא פה. איך את בודקת ?"
- "בטח שאני פה מאמי! את לא מרגישה? כל פעם שקשה לך...
אני מחזיקה לך את היד ... את לא מרגישה?
אם את כועסת על הנכדות שלי אני לוחשת לך :"תתאפקי ילדה שלי , אל תהיי כועסת ... יהיו לך אח"כ רגשות אשמה, הן ילדות טובות.
תשימי לב! אני פה לידך כל הזמן.."
- "אוף,אימא, תתאמצי קצת יותר..."
- "תכתבי  משהו מאמי ,
- תכתבי בשבילך . 
-  לא בשבילי. 
-  זה עושה לך טוב...
-  "משהו קטן תכתבי"...
- "טוב אימא , בסדר, אני אכתוב משהו..."

כולם מדברים עכשיו על אסי דיין,  אז חשבתי : גם אני רוצה להגיד משהו.
אני תמיד אהבתי אותו. לא רק עכשיו, לא רק דיבורים על אדם לאחר שנפטר.
אני אהבתי את אסי דיין וחשבתי שהוא מוכשר בקנה מידה לא רגיל. 
טוב , ברור שלא רק אני חשבתי כך.
אני קראתי את הבלוג שלו באופן קבוע . ותמיד הגבתי. תמיד.
גם כשכתב דברים שלא הסכמתי איתם.
כתבתי לו: "אסי, אתה כ"כ מוכשר וכ"כ הרבה אנשים אוהבים אותך, תמשיך לכתוב".
כשסיפר על דברים שפגעו בו , כתבתי : "אסי יקר , אתה כל כך הרבה יותר גדול מזה ... אל תתייחס"...
הוא היה כותב בגילוי לב מרשים, על דברים אישיים ופרטיים וגם על אכזבות - מסתבר שגם כשאתה אסי דיין - אתה מתאכזב.
גם על זה הייתי מגיבה. הוא כתב פעם פוסט אחרי שניסה להתאבד וזה זעזע אותי ברמות שאין לתאר . אז כתבתי לו שישים לב כמה אהבה הוא מקבל וכמה הרבה אנשים נכנסים לקרא את הבלוג שלו.

הוא אף פעם לא ענה. לא רק לי. לכולם.
לא ענה לאף אחד . 
לא ענה למילים טובות ולא ענה למילים מכאיבות ...
אבל הנחתי שהוא קורא. 
ברור שהוא קרא. בלוגרים אוהבים שמגיבים להם בבלוג.
אסי היה כל כך מוכשר , ואני ,מה לעשות , יש לי הפרעה שכזאת, אני מתחברת לאנשים מוכשרים , כותבים, גם אם הם לא בלב הקונצנזוס הישראלי. אמרו על אסי הרבה דברים . גם לא טובים. אני העדפתי להתרכז בטוב שבו. הוא היה גאון עם נשמה גדולה ומסוכסכת . כזה שהעולם הפנימי שלו היה כל כך עשיר , עד שלעתים פשוט לא הסתדר עם העולם החיצוני .
ומתוך ההיכרות האינטרנטית שלי אתו - יכולתי להרגיש כמה טוב יש בו.
כמה חכמה ,וחוש הומור, והומור עצמי, ויכולת ביטוי...
כמה יכולת ביטוי הייתה בו.. אז גם אם הוא היה מתריס לעתים, וגם אם לפעמים אמר דברים - שאני לא הייתי אומרת בקול..תמיד סלחתי לו. כי חשבתי שהדברים הטובים שבו עולים על הדברים שפחות. וחשבתי גם שאם אתה אסי דיין , אז אולי מותר לך להגיד את מה שאחרים לא מעזים ...

אז אסי יקר, כשאתה מגיע למעלה.. - אם במקרה תפגוש שם את אימא שלי - תספר לה שכתבתי משהו...
בשבילה ובשבילי ובשבילך...

יום ראשון, 19 בינואר 2014

יום הולדת חמישי לבלוג ...

כמעט פספסתי את התאריך הזה ...
לא בגלל ששכחתי , דווקא זכרתי מצוין . 
איך אפשר לשכוח את התאריך מלפני חמש שנים , בו העליתי את הפוסט הראשון בחיי??? 
זה היה פוסט קצר , פרי של למידה. מאותו קורס שבכלל לא התכוונתי ללכת אליו ...
הרבה דברים קרו בחמש השנים האלו מאז שהבלוג נולד .
אני חושבת שהדבר הכי משמעותי אולי שקרה הוא :שהבנתי שיש אנשים שממש קוראים את מה שאני כותבת ...
הרי כשהתחלתי לכתוב אי שם ב - 2009 , או בעצם אם נדייק כשהתחלתי לשתף , כי אני הרי כותבת מאז שהייתי בכיתה א' ...  הייתי בטוחה שרק אני קוראת את מה שאני כותבת ...
אני ואימא שלי בעצם ...
אולי גם האחים שלי , מתוך נימוס ...
אולי גם האיש שלי , מסיבות השמורות עימו ...
אבל לאט לאט התברר לי , שכנראה אני טועה ...
ויש עוד אחד או שניים או יותר - שקוראים ומזדהים ...
פתאום התחלתי לקבל מיילים מאנשים שאני לא מכירה , שכתבו לי ...
מישהו ביקש לפרגן אחרי שתיארתי את זה ...
מישהו ביקש להקריא קטע שלי באירוע פרטי של המשפחה שלו ...
אנשים כתבו תגובות בבלוג , ואחר כך בפייסבוק כששמתי שם קישור ...
התחלתי למדוד את מספר הכניסות לבלוג דרך גוגל אנליסיקס , וראה זה פלא ... גם מחוץ לישראל הבלוג הזה נקרא ...
אני מודה שעם השנים, אני כותבת פחות . זה לא בגלל שאין לי מה להגיד כמובן ...
בעצם זה לא שאני כותבת פחות ... אני מעלה פחות לרשת .
אני כותבת למחברת שלי ... 
זה בעיקר בגלל הלחץ והטירוף של החיים המודרניים ...
זה לא שאני מתלוננת שאין לי זמן ,
יותר שאין לי כוחות נפש . 
כל מי שמכיר קצת את אופן הכתיבה שלי יודע עד כמה אני משקיעה בכל פוסט ופוסט ...
ולמרות שהמורה המיתולוגי , היקר שלי טען :"שלכתוב פוסט  לוקח עשר דקות" ...
אז בפועל ... לי זה לוקח הרבה יותר זמן ...
אז נכון שאם שמים את מידת ההנאה שאני מפיקה מהכתיבה אל מול מידת ההשקעה ...
יש סיכוי שמידת ההנאה גדולה יותר ...
יכול להיות שאני צריכה להתאמץ קצת יותר .

יום הולדת חמישי לבלוג ...
כשאמרתי לבתי הצעירה שהיום הזה מתקרב היא קפצה כנשוכת נחש :"את חייבת לכתוב משהו! חייבת!"
הזכירה לי את הקוראת מספר אחת שלי , שכבר לא נמצאת פה ...
זאת שהייתה נכנסת שלוש פעמים ביום לבלוג , לבדוק האם כתבתי משהו חדש ...
וכשהייתה מגלה שלא , הייתה מתקשרת אלי מאוכזבת :" נו ... תכתבי כבר משהו ... מזמן לא כתבת"...
זה עוד דבר שהשתנה פה בשנים האחרונות ...
אימא שלי כבר לא פה . ומי שעוקב אחרי הבלוג יודע שגם על זה הרביתי לכתוב .
אז  הבטחתי  לילדתי הצעירה שהיום הזה לא יעבור בשקט , שאני אציין אותו .
שאציין שכבר חלפו להן חמש שנים מאז שהבלוג נולד .
וכמו בשיר :"חמש שנים על מיכאל חלפו בריקודים" ... אולי זה הזמן להעלות אותו כתה .
את הבלוג ...
אולי אני צריכה לקחת הילוך קצת יותר גבוה בכתיבה .
אז לכבודן של שתי הקוראות הנאמנות ביותר שלי : שתי הבנות שלי , ולזכרה של הקוראת מספר אחת שלי ,
אני חוגגת לו לבלוג יום הולדת .
יום הולדת שקט .
בלי עוגה וריקודים .
יום הולדת חמישי , של הרבה פוסטים מאחור , הרבה נושאים שהעליתי והבעתי את דעתי עליהם .
נושאים שהשתדלתי לא לפגוע באף אחד - גם אם הם בערו בי והנושא היה בנפשי .
מה אני מאחלת לו ולי? 
שהרי שנינו חוגגים ביחד :-)
אני מקווה להמשיך לכתוב עוד הרבה פוסטים, אני מקווה שהרבה אנשים יקראו ויגיבו .
שהרי כל בלוגר אוהב את התגובות . 
אני מקווה לכתוב גם אם אין לי חשק וגם אם אני עייפה .
לא לוותר לעצמי , כי האמת היא שאני כל כך נהנית מהמוצר המוגמר ... שחבל לפספס!

יום שני, 18 בנובמבר 2013

כנס מנהלי ספריות - חיפה 2013

בואו נתחיל מזה , שהשנה  דווקא היה לי חשק להגיע לכנס . בניגוד ל - לפני שנה ולפני שנתיים ...
שגם בשנים  ההן  השתתפתי בכנסים , אבל אז הכרחתי את עצמי לנסוע .  הסיבה מאוד ברורה ... 
לא שהסיבה השתנתה  ... אבל לאחרונה - הצער שאני נושאת איתי  כל הזמן - טיפה יותר נסבל , או שאולי התרגלתי לחיות איתו ...
בחזרה לכנס ...
נפגשנו ברכבת בתל אביב . כמובן שהתעוררתי בבוקר בשעה לא הגיונית - כדי לא לאחר את ההסעה , הרי הזהירו אותנו כמה פעמים  שלא יחכו למאחרים ...
וכמובן שחיכו להם ...
המלון  שהתאכסנו בו השנה -הוא מלון משגע .  יפה , מזמין , מפואר .
והאמת היא שאיך שהגענו כמעט מיד התחילו המושבים , אחרי הברכות כמובן ...

ליאור צורף  - דיבר איתנו על חוכמת ההמונים . חוכמת ההמונים אומרת שכאשר שואלים קבוצה של אנשים שאלה בנושא מסוים - ממוצע  הדעות שלהם  יהיה יותר קרוב לאמת מאשר דעתו של מומחה בתחום .
חוכמת ההמונים מבוססת על ניסויים ומחקרים .
היום כאשר כל אחד מאיתנו מחובר לרשת חברתית זו או אחרת - כל אחד יכול להשתייך לקבוצה מסוימת ולהביע את דעתו בכל מיני תחומים.
ליאור סיפר לנו את מעשה השור  ב Ted מה שמוכיח שהמציאות עולה על כל דמיון ... וגם שלפעמים חלומות מתגשמים ...
המוטיבציה העיקרית לחוכמת ההמונים היא שאנשים אוהבים להרגיש שהם חלק ממשהו חשוב ...
אני חייבת להגיד באופן אישי , גם אם אהיה בדעת מיעוט : כאשר אני צריכה דעה של מומחה , אני הולכת למומחה!
אני לא אשאל שאלה בענייני רפואה בפייסבוק , לא אשאל על דברים אינטימיים או אישיים בפייסבוק .... אולי זה מקובל  היום , - אבל אני   לא מתכוונת להשתתף בעניין הזה !

פרופ' יורם יובל - דיבר איתנו על המוח הנשי והמוח הגברי -  אני חייבת להגיד לפני הכול ... לכל הקולגות ,הגברים הנחמדים שישבו איתנו באולם ונעלבו ... אין צורך לקחת את מה שהוא אמר באופן אישי 
:-) .
האמת שהוא לא גילה שם משהו חדש .
ברור שהמוח הנשי , שונה במבנה שלו מהמוח הגברי ...
ברור שאנחנו שונים במהות .
אנחנו נשים  אתם גברים ...
וכמו שאמרתי , לפרופ' המכובד : היתרון היחיד של גברים על נשים הוא כוח פיזי  :-) ...
אבל אני אומרת את זה ממקום של אמפטיה . 
נשים שונות מגברים לא יעזור . וזה לא משפט שבא להגיד משהו טוב או רע על אחד מהמינים ...
וגם פמיניסטית ידועה שכמוני , מודעת להבדלים ...
בכלל כל היום ההוא  היה נגד הגברים ...
שלוש הרצאות , אחת אחרי השניה על נשים ובעד נשים וקצת בגנות המין שבלעדיו יהיה מה זה משעמם פה
:-) ...
אני חייבת לציין שבין הרצאה אחת לשניה אנחנו כמובן נפגשים עם הקולגות מכל הארץ , מנהלים שיחות מרתקות .
הייתה ארוחת צהריים אחת - ששתיים מחברותי ניהלו שיחה ביניהן , ואני שישבתי לידן העדפתי לשתוק ולהקשיב ...
לא קורה לי הרבה , זה נכון ... (שאני שותקת)  אבל הן דיברו על תקציבים שאני רק יכולה לחולם עליהם ... והיה מעניין לשמוע מה קורה במקומות אחרים .

ביום השני הייתה לנו סדנת outdoor מהממת בחוץ .
בחורה צעירה ומקסימה יש לומר -  מאמנת מחברת תות של אלון גל - הפעילה אותנו במשחקים בחוץ , כדי להעצים אותנו כחבורה . היה מעולה ! שיתפנו פעולה , משכנו חבלים , חשבנו ביחד , חשבנו לחוד . הייתה אוירה  נהדרת .

מישל קישקה -  נתן לנו הרצאה ביום השני  ...
מישל הוא מאייר ידוע ומפורסם  אשר לאחרונה כתב ספר קומיקס : "הדור השני , דברים שלא סיפרתי לאבא" .
כשהספר הזה הגיע אלי לספרייה לפני כמה חודשים , חשבתי שהוא ספר מרהיב . לספר על השואה בקומיקס נראה לי גאונות .  אחרי ששמעתי את הרצאתו של מישל , הבנתי שצדקתי ...  האדם גאון . סיפור חיים מאלף , חוש הומור נדיר , ובכלל  - היה תענוג לשמוע אותו .

אורן ויואב - לימדו אותנו איך למשוך את תשומת ליבו של הגולש אלינו , איך לכתוב נכון באינטרנט .

אבל ההרצאה שמשכה הכי הרבה את תשומת ליבי הייתה הרצאתה המאלפת של עינב גלילי  .
עינב דיברה על האינטרנט העמוק  , על שבע השכבות של האינטרנט . על מה קורה בכל שיכבה ,
היא הסבירה לנו קצת על מנוע החיפוש TOR , ו...  כן גם הפחידה אותנו קצת .
וכמו בכל כנס בשנים האחרונות ... קורה שיש את זה שמעצבן אותי ...  טוב , אז אני חייבת להודות שעינב הייתה מאוד חיננית , אבל בשלב שהיא אמרה :"כולם יודעים לחפש באינטרנט , לא צריך ספרנים , אתם תעלמו " ...
פה התעצבנתי .
לא נעלבתי . אני כבר לא נעלבת מהמשפט הזה .
אבל זה הרגיז אותי . 
אני כמובן מסכימה עם חלקו הראשון של המשפט :"כולם יודעים לחפש" ...
אבל למשפט הזה יש חלק שני , והחלק השני אומר :"מעטים באמת יודעים למצוא" ...
ולא יעזור , כאן נכנסים הספרנים והמידענים . זה התפקיד שלנו . אנחנו יודעים למצוא .
אבל אני אגיד לכם מה יותר הרגיז אותי ...
הרגיז אותי ששתקנו ... אף אחד לא אמר כלום , אף אחד לא אמר לגברת המאוד נחמדה בעיני ,
"חכי שניה , סליחה , אנחנו לא מיותרים " ...
כן , הביקורת שלי מופנית גם כלפי לצערי ...
ולמרות זאת למדתי המון בהרצאתה של עינב , גם הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה  היה  לחפש את Tor  ולבדוק איך הוא עובד ... אז ניחה , נסלח לה ...

והדובדבן שבקצפת ... היה כמובן ערן שחר דוקטור התלהבות -
מה אני יכולה לכתוב עליו? הוא הצחיק אותנו ברמות מטורפות .  כשקראתי עליו קצת מידע , אחרי שחזרתי הביתה מהכנס ... הייתי די בהלם .  הבחור שהופיע לפנינו כסטנדפיסט ... מסתבר שיש לו עבר רציני ביותר ... הוא הציע לנו דרכים שיעזרו לנו להיות יותר מרוצים מעצמנו ומהחיים שלנו . הדרך שלו  להציע - הייתה מלאה צחוק והומור .  היה כייף לסיים כך את הכנס .
בכלל היה כנס מעולה . אנרגיות טובות , מיקום מצוין , הרצאות נהדרות .
נהניתי .
מה שהכי כייף כמובן בכנסים שלנו , וכאן אני בטח חוזרת על עצמי ...
בלי לבדוק את הפוסטים הקודמים שלי על הכנסים , בטוח סיימתי אותו דבר ...
הכי כייף זה בין ההרצאות . השיחות עם החברים והחברות שתמיד מעניינות אותי מחדש .
לשמוע איך דברים עובדים במקומות אחרים , עם איזה אתגרים מתמודדים בספריות אחרות , וכן גם להתנחם בכך שהצרות שלי הן גם צרות במקומות אחרים ... איך פותרים בעיות במקומות אחרים , זה גם משהו שמעניין אותי תמיד ... ורעיונות . המון רעיונות חדשים אני מקבלת מהחברות שסביבי .
אני לומדת המון בכנסים האלו .
נראה לי שכולם נהנו , לא רק אני .
נפגשים  במרץ נכון ?