ונזכור את כולם ...

רציתי לכתוב משהו ליום הזיכרון לחללי מערכות  ישראל ...
בגלל שהיום הזה הוא כל כך קונצנזוס ואין אחד פה שלא שייך איכשהו למשפחת השכול .
גם אם לא ממש נהרג לך אח , אז מישהו מהכתה , או מהשכונה , או ממעגל החברים הקרוב או הרחוק ...
רציתי לכתוב גם בגלל תמונה מסוימת שאבא נתן לי לפני שבוע .
תמונה בשחור בלבן , שהבחור האמצעי בה - הוא האח הצעיר של סבתי , שהיה בחטיבת אלכסנדרוני  ונהרג בקרב בכיס פלוג'ה .
זאת תמונה יפה , משפחתית כזאת . קבוצת אנשים עומדים ויושבים אחד ליד השני . אנשים יפים . לבושים בבגדים חגיגיים .
ו...חוץ מהבחור המסוים הזה , אין לי מושג קלוש מי האנשים המצולמים בתמונה .שאלתי את האחים שלי , אבל חוץ מניחושים פרועים ... לא התקדמנו הרבה .
הבעיה היא שאין כל כך את מי לשאול ...
לסבתי ז"ל  יש אח אחד מבוגר  שאנחנו לא כל כך פוגשים ... וחוץ ממנו אין אף אחד ...
וישבתי מול התמונה הזאת ... כאילו שאם אני אמשיך לנעוץ בה מבטים ... אני אגלה מי האנשים האלו , שכבר אינם ...
אולי בגלל זה דווקא דחוף לי לספר על מישהו שנהרג .
מישהו שהכרתי ממש מזמן , וכבר הרבה שנים שהוא חלל צה"ל ...

רציתי לכתוב על שלמה .
שלמה מהכיתה שלי ,למדנו ביחד בבית הספר היסודי .
הוא היה ילד קטן כזה . חמוד ושקט .
אני לא זוכרת הרבה דרמות איתו ...
והיו לי דרמות ביסודי , תאמינו לי ...
היינו כתה קטנה . שניים עשר ילדים בסה"כ ...
אני הצטרפתי אליהם בכתה ד' .
היינו עשרה בנים ושתי בנות ...
ביה"ס  היסודי שלי , היה לפני המון שנים .
ובתור בת כמעט יחידה בין כל-כך הרבה בנים ...
אולי תוכלו לדמיין לכם  עם מה הייתי צריכה להתמודד ...
שלמה נהרג כשהיינו בני עשרים ושש .
הוא היה במילואים .
בשבילי זה היה הלם .
בחור מהכיתה שלי - נהרג .
זה היה כאילו המוות - מתקרב אלי ...
אני הייתי אם צעירה .
היו לי שתי בנות קטנות , והוא ממש לא הספיק כלום ...
המוות של שלמה היה הלם כפול ...
כי שלמה נהרג מאש כוחותינו ...
והעובדה הזאת למשל , לא כתובה באתר ההנצחה של משרד הביטחון ...

אני זוכרת בעיקר את העיניים הכחולות היפות שלו .
בכלל , הוא היה ילד יפה תואר .
ילד חיובי .  בכתה אהבו אותו ...
על עצמי אני יכולה לספר שבתור ילדה בלונדינית בתוך מסה כזאת של בנים ... סבלתי לא פעם מהצקות  מצידם .
לא שנשארתי חייבת כמובן ... 
אבל שלמה ... הוא היה כזה ילד טוב וביישן. הוא אף פעם לא העליב , לא דחף , לא הציק .
והאמת היא , שכשחשבתי לכתוב עליו , התקשרתי לאחד מחבריי הטובים , שהיה איתנו באותה כתה
וכבר כתבתי עליו  כאן - וביקשתי ממנו שיספר לי עוד , מה הוא זוכר משלמה .
והוא סיפר לי שכשהוא ושלמה היו בגן (כאמור אני הצטרפתי אליהם רק בכתה ד') - הם עשו מעשה קונדס יום אחד ...
לקחו מטאטא ולא נתנו לילדים להיכנס לגן .
חסמו את הכניסה ...
כשהגננת ראתה מה הם עושים היא רצה אחריהם ... והם ברחו כל אחד לכיוון אחר ...
דווקא את שלמה היא תפסה .
חברי , שהיה שובב גדול - הצליח לברוח ...
על שלמה היא כעסה מאוד והענישה אותו בחומרה ...
"ואתה לא חטפת כלום"???  אני  שואלת את חברי שמספר לי את הסיפור במבוכה ...
"אני ברחתי"....  הוא כמעט מתנצל ...
"היא הרביצה לו "...  הוא ממשיך . 
"ההורים שלנו , בתקופה ההיא - היו בטוחים שאם הרביצו לנו , כנראה הגיע לנו"...
אותו הסיפור הזה משעשע , והוא צוחק .  אני ממש לא מבינה את הבדיחה ...
"די נו , אל תהיי כזאת רצינית . זה קרה לפני מיליון שנה"...  הוא אומר .
"תסתכלי על זה  ככה , שהיו לנו חוויות ביחד"... הוא מוסיף .
"זה כל כך עצוב שאנחנו התחתנו והקמנו משפחות והוא נשאר בן עשרים ושש"... אני אומרת לו בשקט .
הוא שותק שניה ואז אומר :
"אם את כותבת עליו "...  "תכתבי שכולם אהבו אותו .  אבל באמת . כולם אהבו אותו"...

"אור בין האוקיינוסים"...

"אולי תכתבי משהו מיוחד לגיליון פסח?"  ביקש /  שאל העורך המכובד של העיתון בו אני כותבת טור מדי שבוע בשנה האחרונה ...  אני מודה שלאחרונה  אני מספיקה פחות . אני כותבת פחות מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרט . יש תקופות כאלו בחיים של כולנו , שאנחנו עסוקים יותר , מוטרדים מכל מיני דברים שלא תכננו ופשוט קרו ...

אז גם בגלל שקשה לי לסרב לבקשתו של העורך וגם בגלל שלכתוב זה תמיד מזכך את הנפש , החלטתי בכל זאת להניח את הסמרטוטים והמגבים וכל שאר התוספים לניקוי הבית ולכתוב משהו .  יש סיכוי שכאן יש מחלוקת ביני ובין העורך ... מה זה "משהו מיוחד"...  נראה לי נדוש לכתוב שוב על פסח ... כולנו ניקינו , לכולנו כואבים הגב  או השרירים  או כל מקום אחר בגוף ... כולנו עמדנו בתורים הארוכים בחנויות , וכולנו מארחים או מתארחים ...  גם לא בא לי לכתוב שוב על החותנת או הגיסה , כי גם את זה כולנו עוברים מדי שנה ...וגם לא על המתנות שקנינו או שנקבל , ויש סיכוי טוב שממש לא יהיה להן  שימוש ... ופשוט נעביר אותן הלאה ... מה שהכי בא לי לעשות עכשיו ... אחרי שכל הבלגאן נגמר , זה פשוט לשקוע לתוך ספר טוב . ספר שישכיח ממני את  כל  ה"צרות" שעכשיו ציינתי . אז אני הולכת להמליץ לכם על ספר .  אבל לא כזה שעושים לו יחסי ציבור כל שעה ברדיו , אני גם לא זוכרת שראיתי אותו מככב ברשימות רבי המכר בעיתונים . (למרות שבעולם הוא כן רב  מכר) . ספר "אלמוני" דווקא ... לפעמים אני נתקלת בספר כזה , שנוגע בי במקומות כל כך עמוקים שאני פשוט חייבת להגיד עליו משהו . האמת היא שבמהלך העבודה השוטפת שלי אני כל הזמן ממליצה על ספרים . לרוב אני גם מצליחה לקלוע לטעמם של מבקשי ההמלצות .אני פשוט מכירה אותם . יודעת מה כל אחד אוהב לקרא , ומה לא כדאי להמליץ לקורא זה או אחר . פעם אמרה לי אחת הקוראות שלי :"חבל על כל רגע שאת מאחורי הדלפק . את צריכה להיות כל הזמן בין המדפים ולהמליץ לנו על ספרים ...רק מלשמוע אותך מתחשק לקרא"...

אז אחרי כל ההקדמה הזאת ... דווקא הספר שאני הולכת להמליץ לכם עליו , הוא ספר שמאוד קשה לקרא . לא בגלל שהוא ספר אקדמאי או כתוב בשפה גבוהה , אלה בגלל שהנושא שלו כל כך כאוב שאני נשארתי חסרת נשימה בחלקים גדולים שלו .

"אור בין האוקיינוסים " מאת מ.ל. סטדמן   - הוא ספר שבאמת לא הייתי נותנת לכל אחד לקרא.  אני בעצמי לא הצלחתי לקוראו בפעם הראשונה  אם להודות על האמת . אבל בגלל שהייתה תחושת בטן חזקה לגביו , לא ויתרתי . זהו סיפור מטלטל על טום שרבורן , הבוחר לעבוד בעבודה שמרחיקה אותו מכל העולם . הוא מפעיל את המגדלור בג'אנוס רוק , אי קטן שבוקע מן הים לא רחוק מאוסטרליה , ומסמן את הנתיב לספינות בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס הדרומי . ממה הוא בורח? למה הוא רוצה להתרחק? הפרטים הללו מתבררים אט אט במהלך הסיפור .

קצת לפני שהוא מתחיל לעבוד באי המבודד הוא פוגש באליזבט  הצעירה ממנו בעשר שנים . הם מתאהבים ומתחתנים וקובעים את ביתם בג'אנוס רוק , בבדידות מזהרת . אליזבט העליזה והתוססת מצליחה לסחוף את טום ברוח הנעורים שלה , ומצליחה להגיע למעמקי בדידותו . אליזבט חולמת על משפחה גדולה ,  אולם ההיריון הראשון שלה ואחריו גם השני – מסתיימים בהפלה ובמפח נפש גדול .

הבחורה הצעירה והתוססת מתכנסת לתוך עצמה בעצב גדול . המצב קשה עוד יותר נוכח העובדה ששניהם חיים  לבד על האי .

ואז בתוך כל הכאב העמוק נסחפת לאי סירה , ובתוכה יש גבר מת ותינוקת בת חודשים ספורים ...

אליזבט בטוחה שהתינוקת נשלחה אליה משמיים ... והיא מתחננת לטום שירשה לה להשאיר את הילדה אצלה . הוא מסכים בהתחלה , מכיוון שהוא בטוח שאליזבט תתעשת ותוך כמה ימים הם יוכלו להחזיר את התינוקת ליבשה , לאמה ... אך לאליזבט יש תוכניות אחרות . היא לא מוכנה לוותר על הילדה בשום אופן...  סיפור האהבה הגדול בין טום לאליזבט מפנה את מקומו לכעס , תסכול ואין אונים , בעיקר מכיוונו של טום . ברור לו שלתינוקת יש אימא , ברור לו שהמעשה שהוא נוטל בו חלק , פסול מהיסוד – אך קשה לו להילחם באשתו הצעירה .  הם מגדלים את התינוקת שנתיים וחצי והם ההורים היחידים שהיא מכירה כשכול הסיפור מתגלה ...

זהו סיפור קורע לב . אין בו טובים ורעים . סיפור על כמיהה לילד , סיפור על אם שלא מפסיקה להאמין שבתה בחיים ותחזור אליה . סיפור על תינוקת שניצלת – אך נלקחת מאמה בשנים הקריטיות לחייה .

זה סיפור שבו השמחה של צד אחד היא האומללות של הצד האחר ...
אני לא הצלחתי להחליט באיזה צד אני כשקראתי את הספר ...
גם ניסיתי לא להכניס את עצמי לנעליה של אף אחת מהדמויות ...פשוט מהסיבה שזה נורא כל כך.
שלא תבינו לא נכון , הספר מצוין . הוא כתוב טוב , העלילה זורמת ו... אי אפשר להפסיק עד הסוף.  הדילמה פשוט ... כל כך בלתי נתפסת ...

אני ממליצה לכל מי שיבחר לקרא , להצטייד בחבילת ממחטות  גדולה , שתעזור לו לשקוע לתוך עולם שאין בו צדק חד מימדי ...  

מקור: קטלוג הספרים הישראלי

כנס ספרנים ארצי 2013

הנה עוד שנה חלפה לה ... ושוב כולנו נפגשים בכנס השנתי , בכפר המכביה .
אבל הפעם אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף ...
איזה כייף זה לפגוש את כולם . איזה יופי לפגוש אנשים ממקומות אחרים וללמוד מהם ...
איזה תענוג זה לדבר בשפה , שזה שיושב מולי בטוח מבין ...
כמה פעמים אני מספרת על העבודה שלי לאנשים שמרימים גבה ... שהרי הם בטוחים שאני עסוקה בלקרא ספרים כל היום ...
הכי הצחיקה אותי , חברתי הטובה  שדי בתחילת הכנס הסתכלה עלי במבט מחויך ואמרה:
"בואי נעשה תחרות"...
"איזו תחרות"?  אני שואלת בתמיהה ...
"מי תכתוב ראשונה בבלוג , חוויות" ... היא צוחקת .
"יאללה ניצחת" .  אני עונה לה . "ניצחת אותי בהליכה "... אני מוסיפה כדי שהיא תרגיש טוב .
היא צוחקת .
"מעניין מה כל אחת תכתוב " .  היא תוהה בקול .
אני מסכמת כמעט את כל מה שנאמר . ככה אני אוהבת .
והיא - כותבת משפטים חשובים בחוברת התקצירים שקיבלנו .
שתינו  נשמע את אותן ההרצאות וכל אחת תראה את הדברים בעיניים שלה ...
אז הנה , ריקי התחרות מתחילה ... ואני מספרת את נקודת המבט שלי .
מרים פרבר  פתחה את  הכנס ומכל הדברים היפים שהיא אמרה , המשפט שהכי נחרט לי הוא:"הספרייה הציברית בלב הקהילה תוך שימוש באמצעים הכי מודרניים".
היו ברכות , כרגיל .
לימור לבנת שהבטיחו שתגיע - לא הגיעה , וגם זה כרגיל ...
ואז חילקו פרסים.
לספרנים מצטיינים ולספריות מצטיינות .
זה החלק שתמיד מרגש אותי מאוד .
כשספרן מקבל הוקרה וכבוד על עבודתו , יש לזה ערך  עצום בעיני .
אז מי הזוכים ?
מספריית כפר סבא : משה ונדה . בחור אתיופי , שהיכולות הטכנולוגיות שלו הן לשם דבר. מסור , אכפתי , מקצועי ואהוב על כולם בספרייה .
מספריות  רמת גן : לודמילה ברייטמן , שראש העיר הגיע עד לכנס כדי לברך אותה על הזכייה .
שלוש ספריות מצטיינות : קריית מלאכי , ערד , ונתיבות .
הדרום בהחלט כיכב בהצטיינויות השנה ...
כל הכבוד לורדה , לסמדר , לעופר ולצוותים שלהם !
מחמם את הלב לשמוע כמה דברים נפלאים נעשים בספריות שלהם .
אות הוקרה מיוחד קיבלה ספריית קריית גת  , על פעילות מיוחדת בזמן  "עמוד ענן".
כל הכבוד לגלית שהפעילה מערך שלם של פעילויות בזמן שהילדים היו מושבתים מבית הספר .

אחר כך דיבר ד"ר גדי טאוב , על ספרו : "אלנבי" ועל הסדרה שנעשתה בעקבות הספר .
אני קצת אמביוולנטית בעניין ההרצאה הזאת ...
מצד אחד : גדי טאוב , אדם מרתק , סופר מוכשר ומרצה בחסד .
מצד שני : ספרו , "אלנבי" ... ספר שהפסקתי לקרא אחרי עשרים עמודים בערך ... לא עמדתי בזה פשוט ...
תיאורים אלימים (בטירוף ), שפה נמוכה (קללות  עסיסיות במיוחד , שבחיים לא שמעתי ) ...
אני לא היחידה אגב , שהתקשתה לקרא את הספר ...
ספרו של טאוב מתאר את עולמם של מועדוני החשפנות בתל אביב . זהו עולם נמוך , ירוד , על גבול הפשע .
הקריטריונים שלנו על טוב ורע , לא קיימים בעולם הזה ...
זהו עולם שמתנהל ע"פ חוקים ומנהגים משלו .
הספר מביא את סיפורם של שומרי המועדונים ...
גדי אמר שהוא מספר על העולם הזה , ולא מסביר אותו כפי שיש לסופרים נטייה לעשות בספרים שהם כותבים .
הוא מביא את העולם המורכב הזה - כפשוטו .
לטענתו , אנשי המעמד הבינוי לא יודעים איך מתנהלים החיים באמת , מתחת לקו העוני ... אלנבי מקיף חלק מהאנשים שחיים במצב הזה ומספר איך מתנהלים שם החיים לפרטי פרטים ...
אלנבי מציג עולם קשה בלי לשפוט אותו .
אני מודה שחלק מהדברים שאמר גדי , היה קשה לי לשמוע ... הוא דיבר על אלימות קשה , ופירט אותה ...
היה לי קשה במיוחד מכיוון שכל הזמן נזכרתי באיזו תוכנית רחוקה בטלביזיה שגדי השתתף בה , על ספרי ילדים ...
החיבור שלו לעולם האפל הזה , היה לי קשה כי ... הוא היה די גיבור ילדות שלי ...
מצד שני , גדי הציג לנו תופעה חברתית שרחוקה מאיתנו שנות אור .
עולם פראי ואלים שמתקיים כנראה מתחת לאף של כולנו ...
בקיצור ... יצאתי עם הרגשה מעורבת מההרצאה הזאת .
אני מעדיפה את גדי של : "דברים שאני לא מגלה"...
אחר כך דיבר  ד"ר אמנון דקל  על עולמם הפלאי של הסמטארטפונים , ועל ניצול אפליקציות לשימוש בספריה .
הוא דיבר על הפרויקט :  Amazon on Earth ... זה היה נראה לי מדע בדיוני , אבל מסתבר שהמערכת עובדת בחלקה בספריית הרמן באוניברסיטה העברית .
זוהי אפשרות לחיפוש מידע בקטלוג ישירות דרך הטלפון החכם ואפשרות ניווט אל הספר , בעזרת מערכת ניווט שמותקנת בטלפון החכם ...
וואלה ... אני מנסה לדמיין את הקוראים שלי מחפשים ספרים  בעזרת הסמרטפון ... ולא שואלים אותי :-) ...  לא מצליחה לדמיין את זה ... והם בטח לא צריכים ג'י.פי.אס כדי להתמצא פה ...

שני אבשטיין דיברה על פרויקט בן יהודה שהוא פרויקט נפלא - מאגר חופשי לשימוש הציבור של יצירות עבריות , שאת חלקן הגדול קשה מאוד להשיג בפורמט מודפס .

היום השני התחיל בחלוקת פרס הספריות לספרות ילדים , לסופרת רונית לוינשטין - מלץ , על סיפרה : "מבצע אחים" .
סיפורם של אנשי מוסד שפעלו בעורף האויב על מנת להביא את עולי אתיופי לארץ.
רונית ריגשה את כולם בדבריה על איך נולד הספר ... היא סיפרה שבמהלך התחקיר היא פגשה אנשים מיוחדים , אנשי סוד שבדרך כלל לא מדברים הרבה ...
ואז ...אז עלה לבמה מפקד המבצע ... איש מוסד ותיק , שסיפר לנו שהוא הסכים לדבר עם רונית רק בגלל שעמד מיד על טוהר כוונותיה בכתיבת הספר ...
אני יכולה לספר לכם שרונית הייתה אצלנו בספרייה לפני כשנתיים , במפגש עם הילדים  והיא ריתקה אותם בסיפורים על ספריה ועל עצמה . היא בהחלט אישה מיוחדת וראויה מאוד לפרס .

הרבה בכנס דובר על קידום ופרסום ומיתוג הספרייה .
כולם מדברים במילים גבוהות ומכובדות ... וזה חשוב , שאף אחד לא יחשוב שאני מזלזלת ... אבל , אם תשאלו למשל , את בנות כתה ח' שביום שהן מסיימות מוקדם ללמוד , הן תמיד נכנסות לספרייה בדרך הביתה .
חבורה רעשנית של בנות עשרה , שפשוט נכנסות לכאן בדרך הביתה להגיד שלום , ולשתף אותי בחוויות .
כייף להן פה . פשוט כייף .
וזה הדבר שהכי חשוב לדעתי לתת לקוראים שלנו .
תחושה נעימה , שיש מי שיקשיב להם ומבין אותם .  והם כבר יבואו , תאמינו לי .

כמובן שהגיעה תורה של ההרצאה שכבר שמעתי , והיא חשובה למדי ... אך תמיד גורמת לי להרגיש רע עם עצמי ...
לפתוח לספרייה דף אוהדים בפייסבוק ...
כן , כן , אני יודעת שזה חשוב ... הקהל שלנו נמצא שם וגם אנחנו צריכים להיות שם ...
רק ... מי יעשה לי את זה????
כוח האדם שלנו הוא כל-כך דל שאני במירוץ מטורף מהבוקר ועד הערב , לפעמים בלי רגע לנשום ... 
ו...לא!  אני לא קוראת ספרים כל היום למי שחושב כך ....

הייתה עוד הרצאה נהדרת על קריאייטיב בספריות , ועוד הרצאה מצוינת על עיתונות ... אבל כבר כתבתי יותר מדי , ואני מניחה שכמה מחבריי יכתבו אף הם ... אז אני משאירה גם להם מקום .
וכמו שכתבתי כבר בהתחלה ... הכי כייף זה להיפגש  עם הקולגות .
לשתף , לקחת רעיונות , וכן גם קצת לצאת מהשיגרה .
תודה למארגנים ,
ונתראה אה?
בכנס הבא , אולי אפילו לפני...

הידד לטכנולוגיה...

זה היה די פתטי אני מודה ...לצאת מהחנות בדילוגים ובקריאות שמחה ...
אני יודעת שהאישה המוזרה ( אני )  והצוהלת , משכה אליה כמה מבטים וכמה גבות הורמו אפילו למראיה ,  אבל לא יכולתי להתאפק .
אחרי הרבה התלבטויות והרבה מחשבות , אחרי  הרבה בעד  והמון נגד ...
החלטתי להצטרף למין האנושי  ובאיחור לא אלגנטי בכלל , לקנות לעצמי סמארטפון ...
למה בעד?  זה הרי ברור .  להיות מעודכנת , לצעוד עם הקידמה והטכנולוגיה , להיות כמו כולם ...
למה נגד?  כי קודם כל הסתדרתי טוב מאוד בלי . אז בשביל מה?
זה נכון שכולם אמרו לי , שברגע שאני אתרגל לפלא החדש , לא אבין איך הסתדרתי קודם , וכנראה שהם צדקו , אבל באמת  שלא היה לי חסר .

הסיבה השנייה והפרוזאית משהו היא ... שפשוט אני כל-כך אוהבת את מכשיר הטלפון הנייד הישן והלא מתקדם שלי , שממש היה קשה לי לוותר עליו .

הסיבה השלישית והכי אמיתית אני חושבת  היא : שגם ככה אני מכורה קשות לטכנולוגיה .  למחשב , ללפטופ .  לפעמים נדמה לי שאני מבלה ברשת יותר שעות מאשר אני נמצאת בעולם האמיתי ...אז להוסיף על זה עוד סמארטפון שהוא כמובן מחשב לכל דבר ,  נראה לי  שאני בכלל אתנתק מכל מגע אנושי ...

אתם יודעים , יש מרפאות מיוחדות בבריטניה שמטפלות באנשים שמכורים לטכנולוגיה ... גם לפני הסמארטפון יש חלקים  במשפחה שלנו שחושבים שצריך לשלוח אותי דחוף לשם ...

האמת היא שמה ששבר אותי היה הוואטצאפ .   מכירים נכון?  אפליקציה מתוקה להפליא שאפשר לתקשר דרכה בחינם , ומה שהכי כייף בה זה שאפשר לבנות קבוצות , ואז מתקשרים עם כמה אנשים ביחד .  אז אחרי שהבנתי שאחיי משתעשעים להם בקבוצת  משפחה – בלעדי...  החלטתי שזה ממש לא יעלה על הדעת!  קבוצת משפחה בלעדיי ...
ופתאום כל-כך התחשק לי מכשיר חכם ...  פשוט לא שלטתי  בעצמי, והלכתי לקנות .
זהו .
עכשיו אני מתקדמת באופן רשמי . מחוברת בכל מקום לכל מקום ו... אז התחילו הבעיות .
הבעיה הראשונה התגלתה בפעם הראשונה איתו , כשרציתי לנסוע  באוטו שלי לאנשהו ...
"איך לעזאזל אני מחברת את הדבר הזה לבלוטוס  של האוטו"?  אני שואלת את עצמי ...   את הטלפון הישן חיברתי בשנייה . לא היו יותר מדי אופציות . אבל החבר החדש והנוצץ שלי ... זה כבר סיפור אחר .
"אימא תשחקי איתו " .   כך הקטנה שלי ... היא הראשונה אצלנו בבית שקיבלה סמארטפון מתנה מסבא . והיא אלופה , אין דברים כאלה ... "תיזהרי על האצבעות שלך "... אני מעירה לה תמיד , "שלא תקבלי נקע מרוב המהירות שהן זזות על הסמארטפון"...

לדור שלהם אין בעיה . הם הרי נולדו מחוברים לחיבור אלחוטי . הדור הזה שכבר מהגן שיחקו עם משחקי מחשב , כמו שאנחנו היינו אלופים בדוקים ...  הם לוחצים פה , מזיזים שם ... והכול עובד  להם כמו שעון שוויצרי ... "שיחקתי" , אני עונה לה .  "לא עובד"...

טוב , זאת לא בדיוק האמת .  הסמארטפון חדש ונוצץ ... אני לא רוצה לקלקל אותו חלילה ...

מזל שאחותי  קצת יותר נועזת ממני ... לחצה פה , החליקה שם והמכשיר התחבר לבלוטוס ...  יופי , סוף סוף אפשר לנסוע ברוגע . (לפני שמצאנו את החיבור , נאלצתי לעצור בצד כדי לקבל  שיחות , שזה מסוכן כשלעצמו ... אבל הכי מרגיז היה שגם את הרמקול , לקח לי זמן למצוא)...

בעיה נוספת התגלתה כשהבנתי שאמנם אני מחזיקה מעצמי מתקדמת טכנולוגית (יחסית לגילי) ... אבל מסתבר שבזמן שסירבתי להתחבר לעולם האמיתי של הסמארטפונים  העולם הלך עוד כמה מאות צעדים קדימה , ואני נותרתי מאחור .  אין ברירה אלה להיעזר  בילדה הקטנה שלי , שהיא כנראה כבר לא כל-כך קטנה ... ולא תמיד יש לה עצבים לאימא שלה , מה לעשות ...

אז אנחנו יושבים בערב בסלון ...  ואני לא מפסיקה לשאול שאלות ...  "אוף אימא , נסי לבד . אמרתי לך כבר , תשחקי איתו .  ככה תלמדי "...  כך הקטנה .  "וחוץ מזה אימא , את ממש מכורה אולי תעזבי אותו קצת?"...   ממשיכה הקטנה שלי להטיף לי מוסר ... זאת שקמה בבוקר עם המכשיר החכם שלה , הולכת איתו לישון , ויש לה גם מטען נייד עבורו שחלילה לא תתקע באמצע הדרך בלי סוללה ...

אני הרי ידעתי שזה יקרה !  ידעתי שאם יהיה לי מכשיר חכם הוא יהפוך לאחד האיברים החיוניים בגוף שלי ... "אימא"!   מישהו קורא לי ...   אופס , לא שמעתי .  "מה"?  אני מרימה את בבהלה את הראש מהמכשיר . לא נעים ...  הבנות צריכות אימא ...  הבעיה שכל צפצוף מהווטצאפ מקפיץ אותי בחזרה אליו ...   טוב די זהו !  אני מחליטה לכבות את הרשת האלחוטית ולהתנתק קצת מהעולם האמיתי , וירטואלי , רשתי  ...  קצת שקט .  סלון , בנות , כוס קפה  וזהו ...  זאת הבעיה של הדור הזה . אנחנו כל הזמן מחוברים למשהו ... כבר  שכחנו מה זה סתם ערב שקט , בבית , בחיק המשפחה .  אז אחרי שאני כיביתי את הרשת האלחוטית שלי וככה עשו גם כל בני הבית  , גם אלו שמקטרים עלי ... היה לנו ערב שקט ונחמד ביחד .

יום הולדת ארבע ... לבלוג כמובן ...

הנה עוד שנה עברה לה והבלוג כבר בן ארבע ...
כמעט פיספסתי את התאריך , תאמינו או לא ...
אני זוכרת שזה בינואר ברור ...
אני אפילו זוכרת את התאריך המדויק שבו כתבתי את הפוסט הראשון  שלי ...
אני זוכרת אפילו שאחרי שכתבתי את הפוסט הראשון לא הייתי בטוחה שיהיה שני ,
אבל האמת היא שזה כל כך מצא חן בעיני ... שמצאתי את עצמי כותבת עוד ועוד ...
אני חייבת כמובן להזכיר את האיש היקר הזה שבלעדיו כל זה לא היה קורה ....
כמו שכתבתי בפוסטים קודמים שבהן חגגתי לבלוג שלי  יום הולדת , הכל התחיל באותו קורס  לפני ארבע שנים
שאני בכלל לא התכוונתי ללכת אליו ....
והשאר הסטוריה ...
יגאל היקר הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו מבלוגים ,
ולמרות שאני כותבת פחות ממה שהייתי רוצה -  אני כותבת .
הרבה דברים קרו כאן בשנה החולפת ...
אחד החשובים שבהם הוא שעורך עיתון מקומי  גילה את הבלוג הזה ...
הוא קרא , התלהב , והזמין אותי לכתוב טור קבוע בעיתון שלו ...
שזה מאוד החמיא לי , אני מודה  וגם הייתה לי הזדמנות לכתוב בעיתון פוסטים שהעליתי לבלוג עם איזכור של הבלוג בסוף הטור .
גם זה בהמלצתו האדיבה של יגאל ...

אז בואו נדבר קצת על חתן השמחה ....
הרבה לא השתנה בו מבחינה ויזואלית בארבע שנים האלו ...
גם בגלל  שאני לא מוצאת זמן לעשות את זה ,
גם בגלל שאני פוחדת שכל שינוי שאני אעשה יחרב אותו (וזה כבר קרה לי פעם  , ניסיתי לשנות משהו , הכל פתאום נהיה הפוך , נכנסתי להיסטריה שחבל על הזמן ... ועד שהצלחתי להחזיר אותו למראה שהייתי מרוצה - יצאה לי הנשמה) ... 
וגם בגלל ...
וזאת הסיבה העיקרית אני חושבת ... שזה לא נראה לי כזה חשוב ...
לא יודעת ... תמונות , צבעים ורעש נראים לי מינוריים בבלוג .
מה שנכתב פה , הוא מה שחשוב בעיני.
ומי שמכיר קצת את האופן שבו אני כותבת , יודע שבכל פוסט מושקעת הרבה מחשבה והמון לב ...
לפעמים אני כותבת פוסט שלוש פעמים במחברת שלי , עד שאני מעלה לרשת ...
וגם אז ... עד שאני מקליקה על  "פרסם" יכולות לעבור כמה שעות ...
כמו שכתבתי בפוסט הקודם כשמלאו לו שלוש ...
הקוראת מספר אחת שלי כבר לא פה לצערי ...
ואני חייבת להזכיר אותה , קודם כל מפני שהיא כל כך חסרה לי ,
אבל מעבר לזה , הבלוג הזה הוא גם בזכותה ...
היא כך כך נהנתה לקרא בו ,
הייתה כל כך גאה , אז גם כשלא היה לי חשק לכתוב ,
עשיתי את זה בשבילה ....
ואחרי שהיא עזבה אותנו ...
אין לי ספק שהיא הייתה רוצה שאמשיך ...
הרי היא הייתה בטוחה שאני מינימום שייקספיר ...
וגם אם זה בוודאות לא נכון , זה נעים שהיא  חשבה עלי ככה ...
לא התכוונתי שהבלוג הזה יהיה בלוג אישי , אבל ככה יצא .
מצאתי את עצמי בלי הרבה בעיה מספרת על כל מיני חוויות , שהיה נראה לי בסדר לשתף .
ופתאום התחלתי לקבל מיילים מאנשים שנגעתי להם בלב והתרגשו ...
ופתאום החוויה שלי , שהייתה נראית לי הכי שלי - מסתבר שעוד מישהו הרגיש כך לפני ...

ובכל זאת , זה יום הולדת ...
אז מה נאחל לו -לבלוג ?
שימשיך להיות לנו כייף ביחד .
שאנשים שאני לא מכירה יכתבו לי מייל שהם נהנו לקרא ...
שאני אמשיך לכתוב ... אולי מי יודע , אולי פעם החלום של אימא שלי יתגשם ...
אולי אני אכתוב ספר ....
 

כנס מנהלי ספריות 2012

טוב , אני חייבת הקדמה קטנה .
לקח לי יותר מדי זמן להעלות את הפוסט הזה , בכל זאת הכנס היה לפני חודשיים ...
פשוט לפעמים ... בחיים כמו בחיים האנרגיות שלי מופנות לדברים אחרים .
אז למרות שהכל היה כתוב - כבר יומיים אחרי הכנס ...  במחברת המפורסמת שלי ,זאת שאני כותבת בה כל דבר לפני שאני מעלה לרשת , רק עכשיו אני מתפנה להעלות את הכתוב לכאן .
אז הנה הסיכום , מנקודת  המבט הכי פרטית שלי ...

הכל התחיל כמובן מזה שחיפשתי במפה : איפה זה בכלל קיבוץ הגושרים? ...
"מה זה? מישהו השתגע?" ... חשבתי בבהלה ראשונית . "למה לגרור אותנו כל-כך רחוק?" ...
ואז נזכרתי שבעצם צריך להתחשב גם בצפוניים . תמיד הם נוסעים למרחקים , אז מותר גם לדרומיים לנסוע קצת , לא נורא ...חוץ מזה כל הארץ הזאת , היא כזאת קטנטנה ... אז מה אני מקטרת בכלל ...
אז ...  מתל אביב בהסעה לצפון - שלוש שעות ...
היה שמח .
פיטפטנו , צחקנו , הכרנו מנהלות חדשות .
הייתה אחלה נסיעה , ואני ממש לא חובבת נסיעות באוטובוס ...
השנה הכנס היה בסימן הפרידה מויקטור ...
ההרצאה הראשונה של הסופרים אמנון שמוש ומשה סקאל - לא דיברה אלי ...
אמנון שמוש דיבר על :"כתיבה מזרחית"  לעומת :"כתיבה אשכנזית" ...
פעם ראשונה שאני שומעת את המונחים הללו ...
אני מודה שכל פעם שהשד העדתי , יוצא מהבקבוק אני מתרגזת .
מכל מיני סיבות שאני לא אפרט עכשיו .  דווקא בגלל שאני אשכנזיה , דווקא בגלל שגדלתי בחברה מזרחית ... דווקא בגלל שבן זוגי היקר - הוא גבר מזרחי . יש לי הרבה מה להגיד בנושא ... אבל עזבו ...
כשיצאנו מההרצאה וכולי עצבים ... הרגיעה אותי בשניה חברתי הטובה ...
"עזבי , הוא עבר את השמונים ... כתב בתקופה אחרת משלנו ... אל תכעסי עליו"...
צודקת , אין מה להגיד .
עדיף להשקיע את האנרגיות בדברים מהותיים יותר .

אירוע הפרידה מויקטור  היה מרגש במיוחד .
לצלילי מחיאות כפיים סוערות נכנס ויקטור לאולם מלא אורחים מכובדים , ומנהלי ומנהלות ספריות .
ויקטור פורש וכולנו נרגשים ונרגשות .
מאז שאני זוכרת את עצמי בספרייה , ויקטור היה שם .
תמיד קשוב , תמיד אכפתי , תמיד עניני , כשטובת הקוראים הוא הכוח המניע אותו - בכל שנות עבודתו רבת הפעלים .
"מלך הספרים" - כך כינה אותו אבשלום קור שהנחה את הערב המרגש ..
ויקטור הוביל מהפכה בספריות הציבוריות והפך אותן למרכזים קהילתיים, תרבותיים המשרתים את כלל הקהילה .
הרבה אנשים מכובדים בירכו את ויקטור .
ראינו סרט מרגש שהפיקו לכבודו , הקשבנו לשירו המרגש של פרנק סינטרה : 
I did my way  שהיה כל-כך במקום ... ולסיום ארבע מנהלות ספריה מוכשרות במיוחד : יורית , תרצה , סיגלית ואווה - שרו לויקטור שיר שהן כתבו לפני המנגינה של :"אהבה בת עשרים" .
היה ערב מדהים , מרגש , מתוכנן בקפידה ובאמת מגיע למארגנים יישר כוח גדול .

ויקטור בהחלט ראוי לכבוד הכבוד לו זכה בערב זה .
ישבתי באולם , מקשיבה למילים החמות שנאמרו על האיש ונזכרתי באירוע אישי שהיה לי איתו לפני שנתיים וחצי ...
זה היה סמוך מאוד לזמן בו איבדתי את אימי .
הייתי בספרייה , שקועה בניירת  ומזוית העין ראיתי מישהו מגיע לספרייה ומסתכל על הלוח בו כתובות שעות פעילות הספרייה .
לא הרמתי את הראש כי באמת הייתי עסוקה , אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי :"כמה זמן בנאדם מסתכל על השעות?"...
ואז ... הדלת נפתחה ושמעתי קול מוכר אומר לי :"שלום".
עכשיו הרמתי את הראש ... וראיתי להפתעתי את ויקטור , שהיה מסתבר בביקור בחוף אשקלון  והחליט על הדרך לקפוץ לבקר אצלנו ...
מאוד שמחתי לקראתו , והוא שאל :"מה שלומך?" ...
ומצאתי את עצמי אומרת :" האמת ... לא כל כך טוב  ויקטור" ...
והוא שאל :"מה קרה?" ...
ואני עניתי :" איבדתי את אימא שלי לפני שבועיים"...
והוא אמר :"אני כל כך מצטער , אני משתתף בצערך "...
ואני אמרתי :" היא הייתה כל-כך צעירה"...
והוא שאל :" בת כמה?" ...
ואני עניתי .
והוא אמר :"אוי ואבוי ... היא הייתה בגילי"...   ואחרי רגע של שתיקה  הוסיף בחיוך גדול :" את יכולה להיות הבת שלי"...
והוא ישב איתי בספרייה , לפני כשנתיים וחצי , כשכל נשימה שנשמתי הכאיבה לי מרוב צער ...
ושוחחנו על המון נושאים , אישיים ומקצועיים ... וכל פעם כשמישהו נכנס הוא הפסיק לדבר והניד בראשו כאומר : "יש לך קהל , טפלי בו"...
אני זוכרת שאחרי שהוא הלך חשבתי לעצמי :"איזה איש מדהים"...

התחלנו את הבוקר ביום השני להשתלמות עם יוסי יסעור . הוא דיבר על ההגיון של קבלת החלטות .
הצחיק אותנו עד דמעות , זאת הייתה דרך נהדרת להתחיל את היום .
אחר כך יצאנו לטייל .  אני בחרתי בטיול של ה"קשישים "...  אלו שנוסעים ממקום למקום באוטובוס .
התחלנו בשאר ישוב , באנדרטה המדהימה שעשו לזכר חללי אסון המסוקים , המשכנו לאריה השואג בתל-חי
וסיימנו ב"מצפה בניה"  לזכרו של בניה ריין .
אני נהניתי .

הרצאה נוספת שהרשימה אותי מאוד וגם גרמה לי להחוויר מחרדה , הייתה הרצאתו של גלעד האן .
גלעד הוא חוקר עבירות ופשעי מחשב .
האולם כולו הזדעזע  כאשר גלעד סיפר לנו איך פועלים פדופילים ברשת .
איך ילדים יכולים להיפגע דרך הרשתות החברתיות .
וכמה חשוב ללמד ילדים גלישה בטוחה מהי .
זאת הייתה הרצאה שהשאירה בי חותם עמוק .
אני מודה שנבהלתי מאוד .
למרות שהבנות שלי כבר גדולות , היה מבהיל להקשיב לנתונים .
איך אנשים מתחזים , מרמים ופוגעים בילדים תמימים .

הכנס היה מעולה . אבל כאמור , כמו שאני תמיד מסיימת פוסטים על כנסים והשתלמויות ...
הלמידה הכי טובה והכי פוריה , היא בארוחות , בהפסקות , בשעות הקטנות אל תוך הלילה ...
הזמן שבו ישבנו אחת עם השניה  והקשבנו לאיך עושים דברים במקומות אחרים .
אז זהו , למרות המרחק הגדול שנדרש מאיתנו לנסוע , ולמרות הטעות המרגיזה בתעודה של סיום ההשתלמות , שכל הפרטים שלי שם שגויים ...   היה אחלה כייף .
נהניתי , למדתי , ונתראה בכנס הבא . אולי בעצם לפני ...

יש לי כנפיים ...

דמיינו סיטואציה:
שתי בנות , אחת בת שש עשרה , השנייה בת שמונה עשרה . אחת עם שער כהה ארוך והשנייה בלונדינית חמודה.
בעלת השער הכהה – חולה . יש לה חום , היא ממש לא מרגישה טוב . מצוננת משתעלת , ממש חולה ....
הבלונדינית יושבת לידה , מחבקת אותה , משגיחה עליה , מצחיקה אותה...
ואז ההורים של הנערה החולה נכנסים לחדר שבו יושבות שתי הבנות – כדי לקחת את הילדה החולה הביתה.
האב שואל את האם בלחש: "מי זאת החברה? אני לא מכיר אותה"... האם צוחקת:" היא לא חברה שלה , היא המדריכה שלה"...
סיטואציה אמיתית. התרחשה לפני כמה שנים , ואם לא ההתרגשות והגאווה שאופפות את כולנו השבוע - לא הייתי שוקלת אפילו לספר לכם את האנקדוטה הקטנה הזאת , שיש לי חשד גדול ששתי הבנות המדוברות מזמן לא זוכרות...

השבוע בסיום קורס הטיס – סיימה את הקורס גם בחורה צעירה , דתייה ובלונדינית ...

נערה צעירה שאנחנו מכירים היטב – הלא היא הייתה המדריכה של בתנו...
אינני יודעת כמה אנשים יודעים , אבל ת' אשר סיימה קורס טיס השבוע , עשתה שנה וחצי שירות לאומי לפני כן. באמצע השנה השנייה  היא החליטה לתת צ'אנס לקורס טיס  והתגייסה לצבא...
אני מכירה אותה בתור נערה מתוקה , חמודה ונחבאת אל הכלים...
בכל התקופה שהייתה בקורס הקפדתי להתעדכן מה קורה איתה , איך הולך לה ... בכל זאת קורס טיס , אחד הקורסים היוקרתיים והנחשבים ביותר בצה"ל ... וכבר עשו עליה כתבות בעיתונים עוד במהלך הקורס ... העובדה שהיא בחורה דתייה  משכה אליה  הרבה תשומת לב . לי זה מאוד הפריע כל הכתבות המוקדמות , עם הסיפורים והספקולציות השונות . חשבתי אז בליבי ... שיתנו לה לסיים את הקורס בשקט ואז שיכתבו עליה ...

אז הנה היא סיימה , ואנחנו גאים בה מאוד ומאושרים בשבילה עד אין קץ .

מתרגשים מאוד למען האמת , ואני כותבת את הפוסט הזה מאוד בזהירות כי אסור לתת פרטים ואסור להגיד יותר מידי ...
מה שהכי הצחיק אותי השבוע זה שבפייסבוק היא שינתה את שמה , ומישהו שאל "למה"?
ומישהי ענתה:"הנחיות ממקום העבודה"...
אז רציתי באופן אישי לשלוח לך מכאן , ת' היקרה – חיבוק ענק והמון ברכות , ורציתי להגיד לך שכבר אז כשהשגחת על הילדה שלי , כשהייתה חולה – כבר אז ידעתי שאת משהו מיוחד...

* תוספת מאוחרת .
 אוקטובר 2014  -  תמר  אריאל  - שהפוסט הזה מספר עליה נהרגה בסערת שלגים בנאפל . 
אסון נורא בלתי נתפס בכלל ...
אנחנו עוד לא מעבדים אפילו את גודל האסון ...
עכשיו כבר מותר לכתוב את שמך יקרה שלנו ...