יום שני, 16 ביולי 2012

בואו נדבר על צבא ההגנה לישראל ...

כל כך הרבה מהומה סביב הנושא הזה .
כן ללכת לצבא , לא ללכת לצבא ...
כן חרדים בצבא , לא חרדים בצבא ... 
כולם צריכים לשאת בנטל , כולם צריכים להתגייס ... ויכוח פוליטי , ויכוח עקרוני ...
ואם באמת פתאום יגייסו את כולם?  את  החרדים , כמובן ...לא תהיינה בעיות יותר? 
איך למשל יתארגנו עם האוכל?  יספקו לכל אחד את הכשרות שהוא מעדיף?
כל פעם שהנושא שוב עולה , אני נזכרת בעצמי ובבחירה שלי כשזה הגיע לשלב הזה בחיים שלי.
כשאני הייתי בת שש עשרה והגיע הרגע להתחיל לחשוב , צבא או שירות לאומי?
לי לא הייתה התלבטות . 
היה לי ברור לגמרי שאני הולכת לצבא .
לא הייתי מוכנה לשמוע בכלל על אופציה אחרת . 
אבא שלי , שלא אהב את הרעיון ניסה בכל דרך שהיא לשכנע אותי לוותר על הרעיון וללכת ל"שירות לאומי" .  אבל אני התעקשתי . 
רציתי ללכת לצבא .
רציתי ללבוש את מדי צבא ההגנה לישראל .
אז  לא היו כל כך הרבה מסגרות לבנות דתיות בצבא . האפשרויות היו יותר מוגבלות  ממה שיש היום לצבא להציע לבנות דתיות .
יכול להיות שבגלל שגדלתי במקום חילוני היה בי צורך להראות שגם בנות דתיות יכולות לשרת בצבא .
התגייסתי .
לא תמיד זה היה פשוט , אני מודה . 

במהלך הטירונות , שבת אחת נשארנו בבסיס ...
אני לא זוכרת הרבה מהשבת ההיא ... אבל את יום שישי ההוא , אני זוכרת מצוין ...
שעת הדלקת הנרות התקרבה , ולנו היה מסדר .  כזה שצריך לצחצח ולסדר כל דבר . 
חדרים , שירותים ,נשק . אחרי שהכול מוכן לביקורת , כולן עומדות במקומן ומחכות למ"כיות שתעשינה ביקורת ואז הקצינה מגיעה לביקורת הסופית ...
המ"כיות היו מבוגרות מאיתנו אולי בחצי שנה ...

חמש דקות לפני הדלקת  הנרות , אנחנו מחכות לביקורת שמתעכבת ... "עוד רגע מדליקים נרות" , אני חושבת לעצמי  "אני חייבת לרוץ למטה כדי להספיק"... 
המ"כית  לא הגיעה  ואני "נטשתי"  את מקומי ורצתי במורד המדרגות לקומה הראשונה שם הכנתי את הנרות ... 
"עמדי במקום!"  צעקה עלי המ"כית שהופיעה פתאום .
"אני צריכה להדליק נרות"  עניתי לה בעודי ממשיכה לרדת במדרגות .
"עצרי מיד!" היא  צרחה עלי ... 
נעצרתי .
הסתכלתי על הבחורה שהייתה בערך בגילי ואמרתי לה בשקט אבל במילים ברורות :"אני צריכה להדליק נרות עכשיו" . 
"יש לך מסדר עכשיו"  ענתה לי בגסות . 
ואז הקצינה הגיעה . 
 אחר כך התברר שהיא הייתה בוגרת אולפנא . היא הסתכלה על שתינו ואמרה לי :"רוצי  להדליק נרות "...  

היום כשאני חושבת על הסיטואציה ההיא ,  אני מניחה  שהבחורה שאז הייתה המ"כית שלי – לא ידעה מה זה זמן הדלקת נרות ואז  לא היה לי זמן להסביר לה .  אני מניחה שהיא לא עשתה משהו בכוונה .

בטקס  הסיום של הטירונות כשצעדנו על מגרש המסדרים הגדול , ראיתי את אבא שלי  בקהל , מרחוק ...
הוא ניסה למצוא אותי בין העשרות הרבות של הבנות שהיו שם .  כשהוא מצא אותי הוא נופף לי בגאווה והתרגשות  ...כי   אחרי שהוא  הבין כמה זה חשוב לי , הוא זרם איתי ...
אני מאוד אהבתי את הידיעה שאני חיילת , הייתי כל כך גאה במדים שלי , שגם כשחזרתי הביתה לא הייתי ממהרת להחליף בגדים כמו בנות אחרות ...  ורק האיש שלי , שאז עוד היה בסטאטוס של חבר , היה מעיר לי לפעמים  בקוצר רוח : "תלבשי  כבר משהו אחר"...
מבחינתי  המדים היו בגדי מלוכה ...

כשהבנות  שלי הגיעו לגיל  שבו הן היו צריכות להחליט  האם ללכת לצבא או לשירות לאומי ...
גם להן לא הייתה התלבטות ...  לשתיהן היה ברור  שהן הולכות לשירות לאומי ...
אני דווקא ניסיתי לכוון אותן  לצבא , אבל הבחירה שלהן  הייתה אחרת .
שתיהן תרמו את חלקן ועשו דברים נפלאים בשירות ,
אני בכל מקרה על חווית הצבא שלי  לא הייתי מוותרת ....

2 תגובות:

  1. אמא המלכה שלי,
    אני פשוט מעריצה שלך..
    ללא ספק- את המודל לחיקוי שלי.
    אני אוהבת אותך!!!
    שיר

    השבמחק
  2. שירי המקסימה , שתמיד מפרגנת לאמא שלה!!!

    השבמחק