יום רביעי, 4 במרץ 2009

"את מוכנה לדבר בשם האימהות?"

הכתרה .
לא של מלך או מלכה .
הכתרת רבנית פורים באולפנא , אתם יודעים ...
החגיגה הגדולה של השנה .
השיא של כתה יב'.
הצגה שמעלות בנות השיכבה , עם במאיות ותפאורה מערכת הגברה משוכללת ושחקניות ... ואתה מדמה בנפשך שאתה נמצא ב"הבימה" או "בקמארי" ...
ואז ... אז מגיעה הרבנית .
נערה מהשיכבה שנבחרה לתואר הרם והיא תנהל את האולפנא במהלך שבוע החגיגות של פורים .
"אז את מוכנה לברך בשם האימהות?" שואלת אותי נאוה , הסגנית .
"אני? אני תוהה , למה דווקא אני? , מכל האימהות דווקא אני? הרי אני לא אמא "רגילה" ...
די בעייתית לצורך העניין ...
לא תמיד מסכימה עם דרכה של האולפנא , כועסת על כך שהבנות ישנות בשקי שינה בטיולים שנתיים , מתווכחת , אומרת את דעתי בקול , גם כשיודעת שבטח אהיה היחידה ...
לא בדיוק נכנסת לריבוע ...
ודווקא ממני מבקשים ?
אבל כמובן שאת המחשבות הללו , אני שומרת לעצמי ...
ולנאוה אני עונה מיד :" כן בטח , בשמחה" .
ואז התחלתי לחשוב , מה אומר ? יהיו המון נשים ובנות ואורחות באולם ...
ואני אהיה לבד על הבמה ... אני והמיקרופון ...
בשלב הזה , התחילה לפרפר לי הבטן ... אבל אין ברירה , הרי הסכמתי ...
וכשעמדתי על הבמה , משתדלת שלא ירעד לי הקול - כדי לא לעשות בושות ...
בחרתי לשתף את כולן בחוויה שלי עם האולפנא .
חוויה שהתחילה לפני כארבע שנים , כשבתי הבכורה עלתה לכתה ט' .
כשאני הגעתי לאולפנא - לא הכרתי אף אחד , לא ידעתי מה הולך לקרות ואיך דברים יראו מעכשיו.
קשיי הקליטה שלי היו רבים ...
פתאום להתרגל לישון לבד בלי ילדתי לידי , לא לדעת מה היא עושה כל רגע וכל שניה ,
מה היא אוכלת ואם טעים לה ...
פתאום להידחק טיפה הצידה...
ואז אמרתי תודה .
תודה למחנכות על הסבלנות והאהבה שלהן לבנות .
תודה לאימהות הבית על הנשמה שהן מכניסות בכל מעשיהן .
תודה למורים המקצועיים שמתעקשים גם עם בנות סרבניות .
תודה לאנשי האחזקה ולגננים על החזות היפה של האולפנא .
תודה לצוות המיטבח .
תודה רבה לרב שלמה שבצניעות ובהדרת פנים מוביל את האולפנא קדימה .
תודה לעדנה , מנהלת התיכון .
ואז , פניתי לבנות - הכוכבות האמיתיות של הערב ואמרתי להן :
"בנות יקרות עוד רגע אתן מסיימות כתה יב', עוד שניה אתן יוצאות לחיים האמיתיים , קבלתן כאן מטען גדול ומלא משמעות ואיתו , אני בטוחה השמיים הם הגבול. צאנה לעולם בנות יקרות והטבענה בו את חותמכן - כי יש לכן חותם להטביע" .
בסיום דברי ביקשתי שיתנגן שירו המופלא של אברהם פריד , "עלה קטן שלי " , כשאני שמעתי שיר זה לראשונה - בתי סיימה כתה ו' וחשבתי שיהיה זה נכון להקשיב לו גם בערב זה , כמעט סיום יב' ...
כשירדתי מהבמה , לא שמעתי את מחיאות הכפיים , ליבי הלם חזק יותר ...
וכשאמרו לי אח"כ חברותי האימהות , שהעברתי בדיוק את תחושות ליבן ,
חשבתי לעצמי , שאולי בעצם אני כן אמא רגילה ...

4 תגובות:

  1. אמא,אין עלייך!!

    השבמחק
  2. שרהלה, את עלה ענק.
    פ.כ.

    השבמחק
  3. סליחה,אבל את לא אמא רגילה.אני הרי מכירה אותך ועלי לא תעבדי.את אמא בלתי רגילה בעליל:דאגנית ברמות (על גבול ההיסטריה הקלינית)תומכת ואוהבת כמו שרק לביאה בג'ונגלים בערבות אפריקה חשה כלפי שתי גורותיה(תמר ושיר סליחה מראש על הכינוי "גורות")
    בבי

    השבמחק
  4. וואלה?...
    היסטריה קלינית?... אני?

    השבמחק