למה אני כועסת ...

למה אני כועסת ? שאלה טובה ...
אני כועסת  כשאנשים  נוהגים  בחוסר  הגיון , זה באמת מכעיס אותי ...
אני מנסה לכתוב  את  הפוסט  הזה  בעדינות  כדי  לא  לפגוע במישהו חס וחלילה ...
אני כועסת על חברי ...
על חברי  הספרנים ...
ספרני  הדרום - אם נדייק ...
כשאני חושבת על המקצוע שלי ועל  חברי למקצוע - תמיד נדמה לי , שאנחנו הספרנים ...
אנחנו  האנשים הכי חכמים  שיש ...
הרי  כל  אוצרות  הדעת  נמצאים בידיים  שלנו ואנחנו מפזרים  אותם  ללקוחות  שלנו .
תמיד  חשבתי  שספרנים - הם הכי חכמים שיש ...
אני נזכרת  בסיפור  אמיתי שקרה  לי  כשלמדתי  לתואר ראשון והייתי צריכה חומר לעבודה  מסוימת .  משום  מה לא מצאתי את החומר  בספריה שלי  ופניתי  לספריה  שכנה , לחברה ספרנית  שתעזור לי .
תוך  כדי  ההתרוצצות שלה בספריה אחרי ספרים ומאמרים שיעזרו לי ... שכחתי לשניה שאני ספרנית  ומצאתי את עצמי חושבת בהתפעלות : " איזו חכמה שהיא , היא יודעת הכל!" ...
אז למה אני בכל זאת כועסת???
להלן  התשובה :
מרכז  ההדרכה  לספריות  - דואג  לנו , הספרנים  בכל  שנה  לקורסים  בנושאים  שונים .
הקורסים - טובים מאוד , מעשירים  ונותנים לנו המון  מבחינה  מקצועית .
השנה היה חידוש  מרענן  בחוברת  הקורסים :  הקורסים יתקיימו  גם  בצפון  הארץ  ובדרומה , ולא רק  באזור המרכז.
אני מניחה שעשו זאת  כדי  להנגיש  את  הקורסים  לאנשים  שגרים רחוק , ואולי קשה להם להגיע מוקדם  בבוקר לבני-ברק .
אני - הראשונה שברכתי  על כך , וכבר בספטמבר  תכננתי  איך תראה  השנה שלי .
לא כל התוכניות שלי יצאו אל הפועל , ובכל זאת  על הקורס שהיה אמור להיפתח בקרית גת , לא התכוונתי לוותר ...
כבר בכנס השנתי - אמרה לי ציפי  ממרכז ההדרכה שהיא סקפטית ...
אנשים לא נרשמים לקורס בקרית גת .
גם בצפון מסתבר התבטלו קורסים - כי לא היו מספיק נרשמים ...
זה הדהים אותי ...
נותנים לכם קורס , מטר מהבית - ואתם לא נרשמים???
החלטתי  להתקשר  לספריות באזור , לנסות לתת דחיפה , לדבר עם הספרניות ... לספר להן על מרצה שאסור לפספס... 
ועשיתי זאת ...
אבל זה לא עזר ...
בשבוע שעבר הודיעה לי ציפי  - שהקורס לא יפתח ...
אני מניחה שאירגון  קורסים שנתיים - זאת  עבודה  מאומצת .
לתאם תאריכים עם מרצים - שנה מראש , לארגן מקום  שיתאים  לאופי הלימוד , לחדש כל שנה ...
ההגיון שלי אומר  שיותר  לא נקבל  מתנות  כאילו ...
מרכז ההדרכה  - לא יארגן לנו יותר קורסים בדרום ...
ואתם יודעים מה?  הם צודקים ...
למה שיתאמצו  אם  ההיענות  היא כל-כך דלה?
שנבוא אנחנו למרכז  ההדרכה ...
אז זהו ...
אני כועסת .
במקום לנסוע רבע שעה , אני אקום בבוקר  בשעה לא הגיונית כדי לדלג על הפקקים ואסע למרכז ההדרכה .
מה לעשות?
אני רוצה ללמוד ...

חייל אחד שהיה ...

"אני נוסעת להר הרצל" - מודיעה לי בתי הקטנה , זאת שכתבתי עליה כאן וכאן ...
"מה?  מתי?" אני שואלת .
"אני נוסעת להר הרצל , לא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - כי אז עמוס שם מאוד , אני אסע בערב יום הזיכרון .
אני נוסעת עם חברות - אל תדאגי " . היא מוסיפה .
כבר למדתי  שעם הילדה הזאת - אין לי מה להתווכח ...
אם היא החליטה משהו ... שום דבר לא יעצור אותה .
עקשנית , נחושה ונחרצת היא צועדת לכיוון המטרה שלה .
אני נאנחת ולא אומרת כלום ...
ילדה בת 16 , שלא מפספסת אף אזכרה של יאיר שטרן , שתמונתו של גלעד שליט מונחת במקום של כבוד על השולחן שלה , שפעילה למען שיחרורו של יונתן פולארד בלהט שאין שני לו ...  
אין סיכוי שאצליח לשכנע אותה לא לנסוע ...
ולמרות שלא אמרתי כלום (לשם שינוי ... ) היא מוסיפה בקול מתרעם : "אמא , בזכות האנשים שקבורים בהר הרצל - יש לנו את ארץ ישראל . זה חשוב לי ואני נוסעת להתייחד עם זיכרם של הנופלים "...
מה יש להגיד? זה לא שהיא ביקשה לנסוע לטרק במזרח הרחוק ...
ואז היא פונה לאבא שלה : "ספר לי על המלחמה " - היא מבקשת .
"יש לך חברים שנהרגו והם קבורים בהר הרצל? אני יכולה ללכת לקבר שלהם אם תרצה"...
והוא מספר לה ...
היה בן תשע עשרה כשפרצה מלחמת "שלום הגליל" .
הקפיצו אותם בערב שבת בחזרה לבסיס .
כל השבת הם התארגנו לקראת המלחמה .
הכינו את הנגמשי"ם , את הנשקים , את האוכל ...
מלחמה ...
וביום ראשון הם נכנסו ללבנון ...
הצנחנים נכנסו דרך הים - עם נחתת ...
ב - 06.06.82  , הם נכנסו ללבנון ...
ב - 10.06.82 - לפנות ערב  ... בקרב עקוב מדם בכפר סיל , פלוגה של צנחנים נלחמת בקומנדו סורי ...
הם ספגו שם שלוש אבידות קשות .
שלושה הרוגים .
אחד מהם , איציק כהן ז"ל - קבור בהר הרצל ...
"לכי לחלקה של שלום הגליל " אומר האיש שלי לילדה שלנו "ואם תמצאי את הקבר שלו - שימי שם אבן ממני " ...
והילדה הזאת  שארץ ישראל ועם ישראל בוערים בעצמותיה כמו אש התמיד , פקדה קברים רבים בהר הרצל ...
ראשונים היא הלכה לאליהו חכים ואליהו בית צורי , אחר כך לאבשלום פינברג ויוסף לישנסקי .
היא הניחה אבן על קברותיהם של הצנחנים שצנחו באירופה במלחמת העולם השניה כדי להציל יהודים :חנה סנש וחבריה ...
היתה בחלקה בה טמונים שלושה אלמונים שנהרגו בתש"ח .
ואז ...
אז היא חיפשה את הקבר של איציק כהן ז"ל ... החבר של אביה ...
והיא מצאה אותו , והניחה שתי אבנים ...
אחת בשמה ואחת בשם אבא שלה ...
                                           --------------------------------
היום בבוקר כשהאיש שלי נכנס כרגיל  לאינטרנט כדי  לראות  מה  התחדש  בעולם ,  נתקלו  עיניו בכותרת : "תמיד  צנחן" 
תחת  הכותרת  יש  סרטי הנצחה  של  נופלים  מחטיבת הצנחנים .
מבט מהיר  בתמונות הנופלים - הביא אותו לסירטון הנצחה על חברו איציק כהן ז"ל .
אותו חבר , שיום קודם  הניחה בתנו הקטנה שתי  אבנים  על קיברו ...

חוויה אחת מטרבלינקה ...

מחר ערב יום השואה .
אנחנו יושבות ביחד .
שתי בנות ואימא .
שתי הבנות היו  בפולין .
האמא לא .
הגדולה הייתה שם  לפני שנתיים .
הקטנה חזרה משם  לפני שבועיים ...
הקטנה מספרת , אני שואלת , היא מסבירה , הגדולה מחדדת , נזכרת במסע שלה .
הן מחליפות חויות .
"את לא יכולה להבין אמא , לא היית שם"...
"נסי אותי " - אני אומרת לה .
והיא מספרת על חוויה אחת ,
מיוחדת  וקשה  ומעצימה ...
ואני - מביאה את החוויה במילים  של  ילדתי  הקטנה :
טרבלינקה , הייתה מחנה  השמדה גדול . היום זה שטח פתוח פתוח , אין שם כלום .
טרבלינקה היום היא אתר הנצחה .
הגענו בצהריים ,  הכל מושלג , הכל לבן .  במקום שהיו פסי הרכבת יש אבנים ענקיות - לזיכרון .
אנחנו נכנסות  לשם . ב'  המדריך שלנו הולך בראש ופתאום מתחיל לרוץ ...
כולנו רצות אחריו .יש שלג וקר אנחנו נזהרות לא לשקוע ...
ב' נעצר - מסביר לנו איך מתנהל מחנה השמדה , אנחנו עומדות סביבו דקות ספורות ו... "אין לנו זמן " , הוא אומר "חייבים למהר"  ו... ממשיך לרוץ  ואנחנו אחריו ...
לא ברור למה אנחנו רצות ,  אבל רצנו ...
ואז אנחנו מגיעות לרמפה .  ב' מספר לנו ששם היו מספרים את היהודים . ליהודי שסיפר הקציבו שניות בודדות לכל תיספורת -  ואם לא הספיק היו הורגים אותו . לכן  הוא עבד במהירות ולא אחת פצע את היהודים שסיפר . שם גם היו לוקחים מהם את בגדיהם ...
הם היו יוצאים פצועים  וערומים  וקרחים ...
ואז ב' ממשיך לרוץ ...
הוא מגיע לאנדרטה גבוהה .  האנדרטה עומדת במקום שבו היו  תאי הגזים ...
"מה השעה" ?  הוא שואל את הנערה שעומדת קרוב אליו .  היא עונה לו .
ואז הוא אומר : " שלושים ושבע  דקות עברו מאז שנכנסנו לטרבלינקה ועד עכשיו , עד תאי הגזים ...יש לנו עוד שלוש דקות לחיות "...
הוא מרים עיניים רטובות לבנות ומוסיף :" ארבעים דקות מרגע שיהודי נכנס לטרבלינקה ועד הרגע שהכניסו אותו לתאי הגזים ... ארבעים דקות של ריצה "... 
                                      ------------------------------------------
האם ידעתם שאת הניגון ל"אני מאמין"  הלחינו ברכבת בדרך לטרבלינקה ?
אני לא ידעתי עד ששמעתי את הסיפור  המדהים מפי ילדתי.
הסיפור על רבי  עזריאל דוד  פסטג שהלחין  את המילים העמוקות .
כאן - השיר שמספר את הסיפור כולו ...

מה הייתם עושים?

מה הייתם עושים ?...
 אם הייתם מכירים ילדה
יפה וחכמה
ומוצלחת וטובה ונהדרת ,
ש... לא מאמינה בעצמה?
מה הייתם עושים?...
כל מילה שאתם אומרים - לא עוזרת ...
כל משפט שאתם מנסים - מעצבן אותה ...
כל נסיון לפתור את הדילמות שלה - רק מעצים אותן בעיניה ...
מה הייתם עושים?
הייתם רואים את כל המעלות שלה ...
ולא הייתם מצליחים לעזור לה לראות את מעלותיה בעצמה...
מה הייתם עושים?
אני במצב הזה , רק מחבקת אותה ,
ואומרת לה שאני אוהבת אותה ...
כי שום דבר אחר - לא עוזר ...
ואז היא -   בחוכמתה הרבה - שממש לא מאפיינת את בני גילה , אומרת : "אמא , זה בסדר ... זה כמו הסיפור עם הפרפר"...
מכירים את סיפור הפרפר ? ...

הכנס השנתי שלנו

כנס ספרנים ארצי .
תמיד מרתק להשתתף בו .
אלא שהשנה , נרשמתי אליו בלב מאוד כבד ...
אני עסוקה בדברים אחרים עכשיו  ופחדתי להתחייב לשלושה ימים .
בסוף נרשמתי .
בעיקר בגלל שאמא לחצה עלי .
אז מה היה לנו ?
המון ספרניות ומעט  ספרנים שהתקבצו יחדיו  במלון  כפר המכביה - כדי להתעדכן , להיפגש , ללמוד ולהנות ביחד .
את ההרצאה על בורחס , לא אהבתי ...
אינני ממעיטה מגדולתו כסופר כמובן , אבל ההרצאה הייתה חד גונית מדי לטעמי . 
הפעם בחרתי בסדנאות , יותר מאשר בהרצאות הפרונטליות .
אצל שירית בן ישראל - שמענו על מיתוג ושיווק הספריה .
מה יש לי להגיד על זה ?  הרבה , האמת ...
שירית נתנה טיפים מצוינים  ואמרה שספריה זה עסק .
ועסק צריך להרוויח .
אני -  לעומת זאת , ידעתי תמיד  שאנחנו גוף שלא למטרות רווח ...
אנחנו נותני שירות .
אבל מסתבר שגם "שירות"  צריך למכור ...
דיברו הרבה מאוד בכנס על הפיכת הספריה למוקד תרבותי , שאליו ינהרו המונים . לקיים יותרו  יותר פעולות תרבות בספריה - כדי למשוך את הקהל להגיע .
זה רעיון מצוין , אני בעד .
אלא שמא לעשות - לספריה שלי , כבר מגיעים המונים ...
כולם באים , קטנים וגדולים .
האוכלסיה שלנו צורכת ספרים .
ו...כן  כמעט לכולם יש טלויזיה ומחשב בבית ... ככה עניתי לכל אילו שאמרו לי ש "אצלכם אין טלויזיה או מחשב" .
הקהל שלי קורא .
הלקוחות שלי , צריכים ספרים .
אני לא צריכה "למשוך"  אנשים לבוא לספריה .
הם כולם באים . כדי לקרא , כדי לשבת  ביחד בספריה , כייף אצלנו ...
בסדר , אז יש לי ויכוח קטנטן עם אילו האחראים על התקציב שלנו . הם רוצים שחלק ניכר מהתקציב - נקצה לפעילות תרבותית  ואני אומרת - המתנ"ס שלנו מקיים פעילויות  נהדרות - למה שתהיה כפילות ?
אני מקיימת פעילויות , ואמשיך לעשות זאת . הויכוח הוא רק על המינון .

אבירמה גולן  , הנהדרת לטעמי - נתנה הרצאה מצוינת על הערך של הספרות , ועל הפיכת הספר למוצר של שוק ...
היא דיברה על המבצעים של "ארבע במאה "  - המבצעים האילו ... שתמיד מעצבנים אותי נורא , ואני מסבירה לכולם כמה נורא זה שמוכרים ספר בעשרים ש"ח ...
מסתבר שגם אבירמה חושבת ככה , כיוונתי לדעת גדולים ממני ...

נירה הראל  - הראתה לנו את אתר דף דף המחודש , שאני באופן אישי מאוד נהנית ממנו .  

ינץ לוי  - שקיבל את פרס הספריות הציבוריות  על ספרו המקסים: "הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה " - הראה לנו את האתר המדליק שיש לספר . 
ינץ הדגיש יותר מפעם אחת - שהפעילות שיש באתר גורמת לילדים להתרחק מהמחשב ולשחק או לצייר - מחוץ לרשת .

לסדנא על רשתות חברתיות נכנסתי ברגשות מעורבים ... 
את דעתי על פייסבוק  , אני לא מתביישת להגיד בקול ... והיא לא דעה מאוד חיובית ... אם כי אני מסכימה עם הטענה: "שעם הצלחה לא מתווכים" ...
שרון גרינברג  - לא דיבר על חשבון פרטי בפייסבוק .
הוא דיבר על :"דף אוהדים"  - לספריה .
זה נשמע לי מאוד מעניין . שמרתי על ראש פתוח  ולמדתי כמה דברים חדשים ...
האם אני איישם אותם ?  ימים יגידו ...
העבודה השוטפת הרבה שיש לנו לא תמיד מאפשרת לנו לקחת על עצמנו עוד מטלות , כדוגמת "דף האוהדים " שמצריך השקעת זמן לא מבוטלת ... אבל כמו שאמרתי , ימים יגידו ...

כמעט שכחתי ...
לדה - זכתה בפרס  ספרנית השנה .
מגיע לה בהחלט .
לדה הקימה את המחלקה למוסיקה בספריית נתניה .
לדה למדה איתי  בקורסים של מרכז ההדרכה ואת הבלוג שלה - אתם יכולים לראות פה משמאל .
הלוואי שהייתה כותבת יותר ...
אבל מה היה הכי כייף בכנס ?
לפגוש את כולם ...  לפגוש קולגות ספרניות , מאזורים אחרים , מספריות אחרות .
לשמוע איך מתמודדים עם בעיות כמו שלי - במקומות אחרים ...
לשמוע דעות שונות ...
בהפסקות - למדתי הכי הרבה :-) ...
אז תודה רבה למארגנים - היה בהחלט מוצלח !

אמא אדמה ...

הילדה שלי , הקטנה - זאת שכתבתי עליה כאן ...
נוסעת לפולין .
בעוד שבוע וחצי , בנות כתה יא' יוצאות למסע לפולין .
אנחנו כבר מנוסים .
הילדה הגדולה שלנו , זאת שכתבתי עליה כאן ...
השתתפה במסע לפני שנתיים .
יש כמה דברים שונים במסע הזה :  
אנחנו פחות לחוצים ,
כבר יודעים מה צפוי לנו ,
אמנם לא פחות דואגים כי נשארנו אותם אנשים שהיינו לפני שנתיים , למרות הנסיון ...
ובכל זאת יודעים מה עומד לקרות .
כשקראתי  יחד  עם כל עם ישראל מה שכתב  יאיר לפיד - על המסע לפולין , נזכרתי במפגש הראשון שהיה לנו ההורים , עם ראש המשלחת שיוצא עם בנותינו למסע .
לאחר  ההסברים שקיבלנו קם אחד האבות ושאל :
"ומה קורה אם בת תרצה לצאת , ולהוריה אין אפשרות? מה קורה אז?"
וראש המשלחת , חייך חיוך קטן ואמר בשקט: " אין דבר כזה אצלנו .
בת - שמסיבות כלכליות לא תוכל להשתתף במסע - ותרצה לצאת - תעבוד אצלנו באולפנא ותממן לעצמה את הכרטיס . אנחנו נפרוס תשלומים - אפילו עד סיום כתה יב' , ואם צריך אז גם אחרי .
מי שתרצה לצאת - תצא" .
וחשבתי על הסיטואציה הזאת כשקראתי את המאמר המדובר .
חשבתי שראוי לספר על בתי-ספר שיוצאים מגידרם כדי לאפשר לתלמידיהם להשתתף במסע החשוב והקשה הזה .
יש עוד משהו שונה במסע הזה :
הבת שלי, "נידבה" אותי לכתוב משהו לטקס שהיא אחראית עליו .
הבנות שלנו מגיעות למקומות שונים בפולין ובכל מקום שכזה , הן עורכות טקס אזכרה .
כל שתי בנות אחראיות על טקס - במקום מסוים .
בתי הקטנה , אחראית על הטכס שחותם את המסע .
הטכס באושוויץ ...
"אמא" - היא אומרת לי , " נידבתי אותך לכתוב לי קטע , אותו אני אקריא באושוויץ ... כתבי לי משהו שקשור לאדמה , לזיכרון ולתקומה "...
"לאדמה ?" אני שואלת ... כי לא הבנתי כלום , מהבקשה הזאת ...
והיא מסבירה : "אמא , אנחנו לוקחים קצת אדמה מארץ ישראל ונפזר אותה באושוויץ - כתבי לי משהו שקשור לזה"....
ואני כותבת ...
כי הילדה שלי ביקשה ...
כי היא תקריא את המילים שלי על אדמת פולין ...
האדמה שלקחה כה רבים מבני המשפחה שלנו ...
כה רבים מבני העם שלנו ...
אני כותבת ...
על אמא אדמה ... :

"מביטה אלי טובה וחכמה
כמו בבן השב הביתה מן הדרך
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה"... (יעקב רוטבליט)
באנו לכאן-מהאדמה שלנו לאדמה הזאת ,
באנו לכאן - אל רעידת האדמה
שהיתה כאן פעם -
ומהאדמה שלנו , לאדמה הזאת
באנו אנחנו - דור ההמשך של עם ישראל ,
מהאדמה שלנו - אל האדמה הזאת
הבאנו תקווה , הבאנו תקומה , הבאנו עתיד
מהאדמה שלנו  הטובה , החמה ,
לאדמה הזאת - שותתת הדם ,
באנו אנחנו להגיד שאנו זוכרים
להגיד שאנו מכבדים ,
להגיד שאף פעם לא נשכח .
ומהאדמה שלנו , הבאנו קצת ,
להשאיר פה , על האדמה הקשה הזאת ,
מהאדמה שלנו - אל האדמה הזאת ...

יצאנו למלחמה ...

יצאנו למלחמה ...

מלחמה קשה .
אולי הכי קשה שאי פעם נלחם בה .
במלחמה הזאת אין טנקים או תותחים ...
אין רובים , או יריות ...
אבל יש צבא .
צבא חזק
ומסור
ונאמן .
ובראש  הצבא שלנו יש מצביא .
מצביא נחוש , חזק  ויש לו מטרה אחת :
לנצח בקרב ...
בצבא הזה - אין  סרבנים ,
כולם ממלאים פקודות ...
כל  אחד  יודע  בדיוק מה התפקיד  שלו ...
יצאנו למלחמה ...

מלחמה על החיים של אמא שלנו .
בתפקיד המצביא - עומד אבא  .
הוא מוביל את הצבא קדימה ,
בנחישות  ובלי היסוס  וארבעת החיילים , האחים שלי ואני - מיישרים איתו קו כל הזמן .
החיילים מתואמים ביניהם , מגיעים בזמן לכל משימה ומבצעים אותה על הצד הטוב ביותר .
יש לנו פיקוד עורף מעולה .
בני הזוג של כולנו .
הם עומדים מאחורינו בכל רגע נתון ,
ודואגים שנוכל למלא את המשימות ...
המעגל הרחב יותר - שסובב את צבאינו הקטן ,
הם החברים הטובים של כולנו שעוזרים לנו בתפילות ...
המון תפילות , מכל עבר מתפללים איתנו  החברים שלנו ...
והצבא שלנו ... עובד כל הזמן , בלי הפסקה .
ואני אומרת : עם צבא ומצביא שכזה : יש רק נצחונות !
לא ככה ? ...