סיפור קטן על חלום גדול ...

געגוע  הוא רגש .
רגש מכאיב .
הוא מתחיל כמו קושי בנשימה ... מתגבר ומתגבר , לעיתים עד כדי מחנק  ...
געגוע  הוא כאב רגשי ,
וכשאני נתקפת לפעמים בתופעה הזאת ... יש שתי דרכים לנסות ולצלוח אותה בשלום ...
האחת , כפי שהמליץ לי אחי חובב הספורט - היא לנעול נעלי התעמלות ולצאת להליכה נמרצת ,
עד שהכאבים בשרירים יאפילו על הכאבים בנשמה ...
הדרך השניה היא לכתוב ...
לשפוך את הנשמה על הנייר ...
עד שהנשימות הופכות קלות יותר ...
כמו שאתם מבינים אני בוחרת בדרך השניה ...

כבר כתבתי על סבא שלי כאן ...
אבל יש עוד כל-כך הרבה סיפורים עליו ...
אני עדיין מתגעגעת אליו אז אני ממשיכה לכתוב ...
אני חוזרת אל גרוייץ הרחוקה  והקרה בפולין של לפני מלחמת העולם השניה ... 

1927 - אריה  הקטן  כבר בן שמונה .
"לייבלה" , כך קוראים  לו כולם .
כל בוקר הוא משכים קום והולך ל - "חדר" .
ה"חדר" שבו הוא לומד עם עוד הרבה ילדים , נמצא בבנין המרוחק רק מעט מביתו .
הילדים מצטופפים אחד ליד השני ומקשיבים לרב  הזקן  והמחמיר ...
אוי ואבוי לו לילד שיתפס מפריע ...
לרב - יש סרגל מעץ , המונח על השולחן לידו והוא  מכה בחוזקה על כף ידו של האומלל הקטן שניתפס בקלקלתו ...

לייבלה  אינו אוהב את ה"חדר" ...
צפוף לו ומחניק ...
הוא מעדיף  את היער , את השדות הירוקים ו... את הנפחיה  הגדולה של הנפח הפולני ...
לייבלה אוהב את החום שיש בנפחיה ,
את הכלים הכבדים , הפטיש , האש , הברזלים .
לעת עתה מותר לו רק להתבונן  בהם מרחוק ולחלום ...

בשעה עשר בבוקר , הרב מפסיק את השיעור .
הוא בוחר שני ילדים , אשר נשלחים למטבח להביא כד גדול של חלב ושק לחמניות טריות ...
כל ילד מקבל כוס חלב ולחמניה .
התורנים , אלו שהביאו את האוכל מקבלים כבונוס שתי לחמניות כל אחד .
הסיפור הזה - התרחש בבוקר קר במיוחד ...
הרבי בחר את ליייבלה הקטן  ואת חברו יאצק , שילכו להביא  את  כד החלב הכבד ושק הלחמניות ...
כשהילדים חוזרים מתנשפים ופניהם אדומות ממאמץ - מחלק הרב את הלחמניות ...
לייבלה מחכה בשקט  בתורו .
אך אבוי ... הוא  מקבל רק מנת לחם אחת ...
הילד הצעיר , בן השמונה , מסתכל על הרב ואומר בקול צלול  וללא  חשש :
"רבי , יש לך טעות ! מגיעות לי שתי לחמניות , אני סחבתי את החלב"...
הרב  מסתכל  בזעם  על  הילד  שהעז  לומר לו כי טעה  ו...סוטר לו בחוזקה על פניו .
לייבלה  ההמום מתעשת , הוא מחזיר לרב מבט זועם ... זעם של ילד בן שמונה ...
הוא מאגרף  את  כף ידו  הקטנה ...
ומחזיר לרב  מכה , בלי לחשוב פעמיים ...
ברגע שכף ידו צונחת לצדי גופו , הוא מבין שכדאי לו לברוח משם מהר ...
הוא פשוט נמלט  על נפשו ...
הרב צועק בזעם , הילדים צורחים ... מהומת אלוהים ב"חדר" ...
ואז לפי הוראת הרב ... כל הילדים מצווים  לרדוף אחרי לייבלה ולהביאו בחזרה ...
אבל הוא ,  קל רגליים וזריז ...  כבר מזמן נעלם והסתתר   באחת הסימטאות ...
לייבלה שגדל להיות סבא שלי וכבר מגיל שמונה אמר מה שהוא חושב , בכל מקום ולכל אחד ...
ולא היה אכפת לו אם הוא פוגע במישהו ...
לייבלה  התחבא עד הלילה .  עד שהיה בטוח שהמחפשים אחריו התייאשו ...
בלילה כשחזר לביתו , אמו - שהסיפור הדרמטי כבר הגיע לאוזניה כעסה עליו מאוד ...
"איך אתה מרים יד על הרב?"...
"אבל אמא , הוא נתן לי רק לחמניה אחת ... ואני סחבתי את הכד , אמא הגיע לי שתיים ואני הייתי רעב "...
"זה לא משנה " התעקשה אמו . "לא מרימים יד על הרב!" ...
ובכל זאת ... בסתר ליבה נכמרו רחמיה על בנה .
שהרי היו אלו ימים של עוני גדול , והרבה פעמים הילדים היו רעבים ...
לייבלה לא הסכים לחזור ל"חדר" .
הוא ידע שהוא צפוי לקבל מכות  , וגם ככה הוא היה בין התלמידים המבריקים  וכבר השתעמם שם ...
אחרי מספר ויכוחים , אמו נכנעה .
"אני רוצה לנפחיה" אמר לה לייבלה  .
זאת הייתה תקופה קשה וילדים צעירים עזרו למשפחתם בפרנסה .
אמו של לייבלה התחננה לנפח הפולני שיקח את בנה לנסיון .
הוא - שראה את הילד בן השמונה , היסס קצת - אך לאחר שבחן אותו - קיבל אותו כשוליה .
לייבלה הקטן בן השמונה מצא את אושרו בן הפטיש והסדן בנפחיה - בפולניה  הרחוקה ...

לייבלה שגדל להיות סבא שלי , הנפח המיתולוגי באזור גבעת עדה והסביבה ,
והנפחיה שלו הייתה אבן שואבת לכל המי ומי באזור ...
כמו מועדון פופולרי , בתקופה שבה לא היו כל-כך מועדונים ...
כמה אהבתי להסתכל עליו כשעבד בנפחיה ליד האש ...
לראות אותו , בן שמונים מלהטט בפטיש הכבד , משהו שגברים אשר היו צעירים ממנו בשנים רבות לא יכלו לעשות ...
כי בין הפטיש  והסדן , סבא שלי גם בגיל שמונה וגם בגיל שמונים , היה מאושר ...

סבא שלי ...

דצמבר  1919 גרוייץ פולין - 

היה קר באותו לילה . 
קפוא .
ערמות השלג הצטברו מחוץ לבית הקטן .
העלטה בחוץ הייתה כבדה .
רק הירח  ניבט  מבין  העננים ...
אמצע החודש .
היולדת שכבה במיטתה נאנקת מכאבים ...
חמשת בנותיה הקטנות הצטופפו  בחדר  השני , מבוהלות .
כבר שעות ארוכות הן סגורות בחדר לבדן .
אביהן  נשלח למקום אחר ....
המיילדת  הזקנה ניגבה את מיצחה של האישה הצעירה ואמרה:" עוד קצת מיידעלה , עוד מאמץ קטן " ...
זאת הלידה השישית שהיא מלווה את האישה הצעירה , הלידות הקודמות לא היו כאלה .
הן היו מהירות  .
זאת מתארכת ומתארכת ....  כאילו התינוק מסרב לצאת אל העולם ....
המיילדת החלה לחשוש  לבריאותה של האם .
היא כבר תשושה  מכאבים ומאמץ ....
אבל  אז ...  אחזה האישה הצעירה  בידה של הזקנה ...
"הנה זה מגיע ,  אני מרגישה " ....
המיילדת  כורעת  על ברכיה  :"עכשיו תלחצי חזק!"  היא פוקדת .
והנה ...
התינוק שחיכו לו כל-כך הרבה שעות , מחליק החוצה ו... צורח  בקול מחריש אוזניים ...
"יש לך בן!"   צוהלת   המיילדת ...
"תראי כמה הוא גדול ויפה "...
האישה הצעירה מחייכת  חלושות .
המיילדת מנקה את התינוק  ועוטפת אותו בחיתול .
היא מניחה אותו בחיקה של האם .
"ליאון  ....
אני אקרא לו  ליאון ...
על שם אבא שלי  .  שיגדל ויהיה  חזק כמו אריה "...

התינוק  הזה  שנולד  באותו לילה  - היה סבא שלי .
סבא אריה שלי .
אריה הנפח .
ככה מכירים  אותו תושבי  אזור  גבעת  עדה .
סבא שלי -  שסיפור חייו  יכול למלא  שלוש  טלנובלות כמו כלום .
סבא שלי - שעד גיל  שבע למד ב"חדר" ...
סבא שלי - שעלה לארץ כשהיה בן 14 ושלח מדי חודש כסף לאמא שלו כדי לעזור בפרנסת הבית...
סבא שלי - שהיה חילוני עד כאב ...  אבל מעולם לא ראיתי אותו יושב לאכול  ללא כובע  לראשו ...
סבא שלי -  שהיה חקלאי  עובד  אדמה  ונפח .
סבא שלי -  שהיה גאה  בדיפלומת  הנפחות שלו - אותה קיבל  בפולין , כמו שאני גאה  בתואר שלי ...
סבא שלי -  שאהב את אמא שלו  אהבה  אדיפלית ועד יומו האחרון לא הפסיק לדבר עליה ...
סבא שלי -  שאני קרויה  על שם אימו  ובכלל לא היה פשוט לגדול בצל  שמה של האישה המושלמת הזאת ...
סבא שלי  -  שלפי דבריו : שתה  תה ואכל לחם יבש  ובצל  - כדי שיוכל לחסוך ולקנות אדמות ...
סבא שלי  - שהיה מספר את אותם  סיפורים שבע מאות  פעם ובכל פעם השתמש באותן המילים ...
סבא שלי - שאהבתי אותו עד אין קץ  והוא היה אחד האנשים הקשים שהכרתי בחיי ...
סבא שלי -  שחייו עם סבתא שלי לא היו פשוטים  בכלל , מהסיבה שהם כל כך לא התאימו ...
סבא שלי -  שכמעט השתגע מצער , אחרי שהיא נפטרה ...  למרות הכל ...
סבא שלי -  שדיבר ערבית  יותר טוב  מכל פועל ערבי  שעבד אצלו אי פעם ...
סבא שלי -  שגם בגיל שמונים , נשים היו מסובבות אחריו את הראש ברחוב ...
סבא  שלי - שנפטר ממחלה קשה  כשהיה בן  שמונים וחמש כמעט ...
סבא  שלי -שאני כל-כך מתגעגעת אליו ...

אמא אדמה ...

הילדה שלי , הקטנה - זאת שכתבתי עליה כאן ...
נוסעת לפולין .
בעוד שבוע וחצי , בנות כתה יא' יוצאות למסע לפולין .
אנחנו כבר מנוסים .
הילדה הגדולה שלנו , זאת שכתבתי עליה כאן ...
השתתפה במסע לפני שנתיים .
יש כמה דברים שונים במסע הזה :  
אנחנו פחות לחוצים ,
כבר יודעים מה צפוי לנו ,
אמנם לא פחות דואגים כי נשארנו אותם אנשים שהיינו לפני שנתיים , למרות הנסיון ...
ובכל זאת יודעים מה עומד לקרות .
כשקראתי  יחד  עם כל עם ישראל מה שכתב  יאיר לפיד - על המסע לפולין , נזכרתי במפגש הראשון שהיה לנו ההורים , עם ראש המשלחת שיוצא עם בנותינו למסע .
לאחר  ההסברים שקיבלנו קם אחד האבות ושאל :
"ומה קורה אם בת תרצה לצאת , ולהוריה אין אפשרות? מה קורה אז?"
וראש המשלחת , חייך חיוך קטן ואמר בשקט: " אין דבר כזה אצלנו .
בת - שמסיבות כלכליות לא תוכל להשתתף במסע - ותרצה לצאת - תעבוד אצלנו באולפנא ותממן לעצמה את הכרטיס . אנחנו נפרוס תשלומים - אפילו עד סיום כתה יב' , ואם צריך אז גם אחרי .
מי שתרצה לצאת - תצא" .
וחשבתי על הסיטואציה הזאת כשקראתי את המאמר המדובר .
חשבתי שראוי לספר על בתי-ספר שיוצאים מגידרם כדי לאפשר לתלמידיהם להשתתף במסע החשוב והקשה הזה .
יש עוד משהו שונה במסע הזה :
הבת שלי, "נידבה" אותי לכתוב משהו לטקס שהיא אחראית עליו .
הבנות שלנו מגיעות למקומות שונים בפולין ובכל מקום שכזה , הן עורכות טקס אזכרה .
כל שתי בנות אחראיות על טקס - במקום מסוים .
בתי הקטנה , אחראית על הטכס שחותם את המסע .
הטכס באושוויץ ...
"אמא" - היא אומרת לי , " נידבתי אותך לכתוב לי קטע , אותו אני אקריא באושוויץ ... כתבי לי משהו שקשור לאדמה , לזיכרון ולתקומה "...
"לאדמה ?" אני שואלת ... כי לא הבנתי כלום , מהבקשה הזאת ...
והיא מסבירה : "אמא , אנחנו לוקחים קצת אדמה מארץ ישראל ונפזר אותה באושוויץ - כתבי לי משהו שקשור לזה"....
ואני כותבת ...
כי הילדה שלי ביקשה ...
כי היא תקריא את המילים שלי על אדמת פולין ...
האדמה שלקחה כה רבים מבני המשפחה שלנו ...
כה רבים מבני העם שלנו ...
אני כותבת ...
על אמא אדמה ... :

"מביטה אלי טובה וחכמה
כמו בבן השב הביתה מן הדרך
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה"... (יעקב רוטבליט)
באנו לכאן-מהאדמה שלנו לאדמה הזאת ,
באנו לכאן - אל רעידת האדמה
שהיתה כאן פעם -
ומהאדמה שלנו , לאדמה הזאת
באנו אנחנו - דור ההמשך של עם ישראל ,
מהאדמה שלנו - אל האדמה הזאת
הבאנו תקווה , הבאנו תקומה , הבאנו עתיד
מהאדמה שלנו  הטובה , החמה ,
לאדמה הזאת - שותתת הדם ,
באנו אנחנו להגיד שאנו זוכרים
להגיד שאנו מכבדים ,
להגיד שאף פעם לא נשכח .
ומהאדמה שלנו , הבאנו קצת ,
להשאיר פה , על האדמה הקשה הזאת ,
מהאדמה שלנו - אל האדמה הזאת ...