ילדה לתפארת מדינת ישראל ...

יש  ילדים  שנולדים  עם  אופי .  כזאת  היא הקטנה שלי .
מהיום שנולדה היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ...
גם כשהייתה ממש קטנה ורצונות שתינו התנגשו , היא לא ויתרה  ובעקשנות  חסרת  פשרות השיגה  את כל מבוקשה ...
כבר כתבתי  עליה : כאן  ...  (ויש כאלו שלא הבינו את הבדיחה שהסתתרה בתוך המילים , אבל כאמור אסור לי להסביר) ...
וגם כתבתי על הפרויקט  שיזמה ...
אני רוצה לחזור לפרויקט הזה , כיוון שעברו שנתיים מאז כתבתי , מאז שהפרויקט התחיל לפעול , וקרו דברים בינתיים ...

הקטנה שלי , שבעצם היא כבר לא כל-כך קטנה .... הייתה לפני שנתיים בסיור בהר הרצל  ושם היא נוכחה  לדעת שיש חללים מתש"ח שלא נשאר מי שיזכור אותם , לא נשאר מי שיעלה לקברם ...
בתום  השואה עם סיום מלחמת העולם השניה  - הגיעו ארצה ניצולי שואה , נצר אחרון למשפחתם .
הם איבדו את כל מה שהיה להם בחייהם הקודמים , במזרח אירופה ובאו לארץ חדשה  להתחיל הכל מחדש ...
רבים מהם התגייסו מיד כדי להילחם על המדינה שבדרך .
חלקם  נהרגו . 
לא נשאר איש מבני משפחתם שיעשה אזכרה ביום נפילתם .
הילדה שלי הבינה לתדהמתה שיכול להיות שיש אנשים  אשר נפלו למען המולדת ושנים רבות איש לא עולה לקיברם ...
אמנם  הם רשומים באתר ההנצחה של צה"ל ומדינת  ישראל  מזכירה את כל חלליה ביום הזיכרון ,  אבל אזכרה אישית , ביום הפטירה ממש ... לזה הם לא זוכים ...

שיר  שלי - החליטה לעשות מעשה.  עצם הרעיון שאף אחד לא זוכר , זיעזע אותה . היא התחילה לאסוף  את שמות כל חללי תש"ח  אך משהבינה שמדובר על אלפים  רבים -  החליטה להתמקד בחללי  "נצר אחרון" .   אותם ניצולי שואה , אשר הגיעו ארצה בודדים  ונהרגו על הגנת המולדת .
היא הכינה רשימה מסודרת  של שמם , מקום קבורתם  ותאריך הפטירה שלהם .
ברגע  שהיה לה קלסר מסודר עם כל השמות (יש כמעט 300 ) ,
היא החלה לגייס את  חבריה וחברותיה  לענין .
הרעיון פשוט :  כל מי שמוכן להתנדב ולאמץ חלל - עושה משהו  לכבודו ביום הפטירה .
אפשר  להדליק נר נשמה , אפשר לעלות לקבר  להתיחד עם זיכרו,  אפשר  להגיד פרק תהילים לעילוי נשמתו  .
כל מתנדב  כפי  הבנתו .
העיקר  שנזכור ...
המהדרין  (והיו כאלה)  אירגנו מניין  ועשו אזכרה לחלל "שלהם" בבית  העלמין .
מישהי  הדפיסה  מאתר  "יזכור"  את דף  המידע  על  החייל שלה ,  והניחה כמה עותקים על המצבה שלו , כדי שאנשים שעוברים שם יוכלו לקרא קצת על תולדות חייו .
יש מישהי שמלמדת שיעור שבועי לעילוי נשמת החייל שלה .
יש כמה סיפורים מרגשים על מספר  חללי נצר אחרון , שפעם ראשונה אחרי  עשרות שנים , עשו להם אזכרה בבית העלמין .

הילדה  מאוד  מסורה לענין . היא מסתובבת דרך  קבע  עם  הקלסר ,  כך שאם מתקשר אליה מישהו  , היא מיד יכולה למסור לו שם של חייל , תאריך נפילה  ומקום קבורה ...
אבל , עדיין חסרים מתנדבים .
שיר אומרת שיכול להיות שאנשים פוחדים להתנדב , מכיוון שהם חוששים שזה יחייב אותם מדי ...
אבל בעצם  זה לא דורש מהמתנדב הרבה ...
אפשר לעשות גם משהו קטן ,  העיקר לזכור .

הסיפור על העניין הזה התגלגל ואיכשהו הגיע לכתבת "עולם קטן"  ,  אחד העלונים של שבת .
ביום שישי לפני שבועיים , בגליון של ליל הסדר  היא פרסמה כתבה על הפרויקט של שיר -  תחת הכותרת :"אמץ חלל" .
ממוצאי שבת הנייד של שיר לא מפסיק לצלצל ...  הרבה אנשים רוצים לקחת חלק  בפרויקט ...
אנשים מתקשרים ומספרים לה סיפורים אישיים בנושא הנצחה ,חלק רוצים להביע התפעלות ולתמוך ,
ויש כאלו שאף מתייעצים איתה איך לקיים את טקס  יום הזיכרון .  בגלל שהיא כל-כך מסורה לנושא  היא צברה גם ידע לא מועט בענייני הנצחה ...

אבל  כמו שכבר כתבתי ,  עדיין חסרים מתנדבים .
מי שרוצה לקחת חלק  מוזמן  לשלוח לשיר מייל , לכתובת :  shircohen22@walla.com

                                                 תמונה מאחת  האזכרות

אמא אדמה ...

הילדה שלי , הקטנה - זאת שכתבתי עליה כאן ...
נוסעת לפולין .
בעוד שבוע וחצי , בנות כתה יא' יוצאות למסע לפולין .
אנחנו כבר מנוסים .
הילדה הגדולה שלנו , זאת שכתבתי עליה כאן ...
השתתפה במסע לפני שנתיים .
יש כמה דברים שונים במסע הזה :  
אנחנו פחות לחוצים ,
כבר יודעים מה צפוי לנו ,
אמנם לא פחות דואגים כי נשארנו אותם אנשים שהיינו לפני שנתיים , למרות הנסיון ...
ובכל זאת יודעים מה עומד לקרות .
כשקראתי  יחד  עם כל עם ישראל מה שכתב  יאיר לפיד - על המסע לפולין , נזכרתי במפגש הראשון שהיה לנו ההורים , עם ראש המשלחת שיוצא עם בנותינו למסע .
לאחר  ההסברים שקיבלנו קם אחד האבות ושאל :
"ומה קורה אם בת תרצה לצאת , ולהוריה אין אפשרות? מה קורה אז?"
וראש המשלחת , חייך חיוך קטן ואמר בשקט: " אין דבר כזה אצלנו .
בת - שמסיבות כלכליות לא תוכל להשתתף במסע - ותרצה לצאת - תעבוד אצלנו באולפנא ותממן לעצמה את הכרטיס . אנחנו נפרוס תשלומים - אפילו עד סיום כתה יב' , ואם צריך אז גם אחרי .
מי שתרצה לצאת - תצא" .
וחשבתי על הסיטואציה הזאת כשקראתי את המאמר המדובר .
חשבתי שראוי לספר על בתי-ספר שיוצאים מגידרם כדי לאפשר לתלמידיהם להשתתף במסע החשוב והקשה הזה .
יש עוד משהו שונה במסע הזה :
הבת שלי, "נידבה" אותי לכתוב משהו לטקס שהיא אחראית עליו .
הבנות שלנו מגיעות למקומות שונים בפולין ובכל מקום שכזה , הן עורכות טקס אזכרה .
כל שתי בנות אחראיות על טקס - במקום מסוים .
בתי הקטנה , אחראית על הטכס שחותם את המסע .
הטכס באושוויץ ...
"אמא" - היא אומרת לי , " נידבתי אותך לכתוב לי קטע , אותו אני אקריא באושוויץ ... כתבי לי משהו שקשור לאדמה , לזיכרון ולתקומה "...
"לאדמה ?" אני שואלת ... כי לא הבנתי כלום , מהבקשה הזאת ...
והיא מסבירה : "אמא , אנחנו לוקחים קצת אדמה מארץ ישראל ונפזר אותה באושוויץ - כתבי לי משהו שקשור לזה"....
ואני כותבת ...
כי הילדה שלי ביקשה ...
כי היא תקריא את המילים שלי על אדמת פולין ...
האדמה שלקחה כה רבים מבני המשפחה שלנו ...
כה רבים מבני העם שלנו ...
אני כותבת ...
על אמא אדמה ... :

"מביטה אלי טובה וחכמה
כמו בבן השב הביתה מן הדרך
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה"... (יעקב רוטבליט)
באנו לכאן-מהאדמה שלנו לאדמה הזאת ,
באנו לכאן - אל רעידת האדמה
שהיתה כאן פעם -
ומהאדמה שלנו , לאדמה הזאת
באנו אנחנו - דור ההמשך של עם ישראל ,
מהאדמה שלנו - אל האדמה הזאת
הבאנו תקווה , הבאנו תקומה , הבאנו עתיד
מהאדמה שלנו  הטובה , החמה ,
לאדמה הזאת - שותתת הדם ,
באנו אנחנו להגיד שאנו זוכרים
להגיד שאנו מכבדים ,
להגיד שאף פעם לא נשכח .
ומהאדמה שלנו , הבאנו קצת ,
להשאיר פה , על האדמה הקשה הזאת ,
מהאדמה שלנו - אל האדמה הזאת ...