"בבקשה... אל תעזרו לי "...

יום חמישי .
אני מגיעה לספריה די מוקדם . עוד לא פותחת לקהל .
אלו שעות השקט שלי ...
אני מקטלגת , מסדרת מדפים ,"עבודות פנים" - בשפה שלנו .
"מסדרת מדפים" אמרתי??
ליתר דיוק - נראה לי שצונאמי עבר פה אתמול ...
מה זה הבלאגן הזה בכל פינה? שאלוהים יעזור לי ... חושך בעיניים ...
מה אגיד ומה אומר , אחרי כל-כך הרבה שנים של עבודה סיזיפית בסידור המדפים , אני לא מתרגלת לזה ...
וכבר כתבתי על כך כאן .
כל פעם הכעס שוטף אותי מחדש .
כמה פעמים הסברתי , אמרתי , התחננתי כמעט :"אל תחזירו ספרים למקום , בבקשה לא לחזיר ספרים למדפים"...
ואנשים לא מבינים ... "מה , אני לא יודע מאיפה לקחתי את הספר?" מתרעם עלי מישהו .
זהו , שאתה לא יודע - רק נדמה לך שאתה יודע ואתה מאוד בטוח ...
ואני מראה לו שאת הספר שלקח ממדף של 355 (ספרים בנושא צבא ומלחמה) , הוא החזיר למדף של 616 (ספרים בנושאי רפואה)...היה בטוח שזה המקום ...
זה באמת דומה , רק טור אחד אחרי המקום הנכון ...
מה שאנשים לא מבינים זה : כשמישהו מחפש ספר ספציפי שלא נמצא במקום כי מישהו שם אותו במדף אחר - יהיה לי מאוד קשה למצוא את הספר! זה יותר גרוע מלחפש מחט בערמת שחת ...
הדבר המתסכל ביותר מבחינתי הוא: לדעת שספר נמצא בספריה - ולא למצוא אותו על המדף .
על ספריית הילדים אני בכלל לא מדברת ... שם הקטנים הופכים בלי הכרה ...
והאימהות שלהם? מחנכות אותם "להחזיר למקום"...
"החינוך" הזה עולה לי בשעתיים מתישות של סידור מדפים ...
האמת היא - שתוך כדי כתיבת הפוסט הזה , אני רואה ילדה קטנה שבוחרת לעצמה ספרים , אשר לא מוצאים חן בעיני אמה , והיא מחזירה אותם למדפים ...

ואני חושבת בשקט , את מה שעוד מעט אגיד בקול רם:
"חבר'ה , בבקשה אל תעזרו לי "...

פעם בחיים ...

לאחרונה חשבתי על השם של הבלוג שלי .
כשרק פתחתי אותו ויגאל שאל :"איך את רוצה לקרא לו?" זה השם הראשון שקפץ לי לראש .
"אחר-כך את יכולה לשנות" , הוסיף יגאל ואמר , אבל לי קצת קשה לעשות שינויים בבלוג (בינתיים)וגם ... קצת נקשרתי לשם - אז הוא נשאר .
סיפורים יש פה , ספרים קצת פחות ...
אז אולי בגלל שזה שבוע הספר עכשיו , חשבתי לי : למה לא להמליץ על ספר שהשאיר בי רושם עמוק?
למעשה , יש הרבה ספרים כאלה , אבל אני בחרתי דווקא בספר חדש חדש שרק יצא לאור .
ספרה החדש של הסופרת המוכשרת מירי רוזובסקי .
ספר שקראתי בשבת האחרונה ובגללו (ואולי בזכותו...) , לא קראתי עיתונים , לא יצאתי לטייל , לא פגשתי חברים , רק קראתי וקראתי וקראתי ...
"פעם בחיים" - מספר את סיפורה הכאוב של משפחה אחת .
אב , אם , שני ילדים וגם סבא וסבתא .
יום אחד מחליט האב לעזוב את משפחתו לטובת אישה אחרת בבואנוס איירס .
הספר מתאר גם את ילדותו הלא פשוטה של האב , שבעקבותיה התעצב אופיו כפי שהוא .
(כמו שכולנו בעצם , הופכים למבוגרים שמושפעים מחוויות ילדותם) .
הסיפור מסופר משלוש נקודות מבט : של האב , חומי . של הבת , תמר . ושל הבן , ערן .
סיפור עצוב ומטלטל . הסופרת משתמשת בלשון מתנגנת ונעימה עד כדי כך , שכשאני קראתי את הספר היה נדמה לי שאני שומעת מוסיקה טובה ברקע כל הזמן ...
"פעם בחיים" - הוא סיפור חייו המוחמצים של חומי , שאולי - בערוב ימיו ניתנה לו הזדמנות לתקן , אך הוא לא בטוח מצליח ...
זהו סיפורם של שני ילדים שגדלו והפכו לאנשים צעירים - אשר כל חייהם מושפעים מעזיבתו של האב .
ספר עצוב ונוגע .
אך כמו שאני אומרת לקוראים שלי , כשאני ממליצה להם על ספר עצוב :
"גם החיים האמיתיים עצובים לפעמים"...

"המורה , תן לי אישור"...

לפני כחודש כשהייתי חולה , עשיתי משהו שכבר שנים לא עשיתי ...
צפיתי בטלביזיה בבוקר ...
תוך כדי בהייה במסך , התחילה תוכנית שכנראה היתה בשידור חוזר .
במבצע "עופרת יצוקה" , כשילדי הדרום ישבו בבית מאונס , ניסו במערכת החינוך שלא להוציאם לגמרי מהמסגרת ודרך הטלביזיה ניתנו שיעורים שונים ע"י אנשים מעניינים ומיוחדים , לאו דווקא מורים .
השיעור הזה , שאני במקרה ראיתי , היה של בחור צעיר ונחמד בשם : גיא פינקלשטין .
גיא - הוא מנכ"ל עמותת לשם , שהיא עמותה לקידום ההשכלה הגבוהה של סטודנטים עם ליקויי למידה .
גיא סיפר לתלמידים את סיפורו כילד וכנער עם לקות למידה , בתקופה שבה לא כל-כך ידעו מה לעשות עם ילדים כאלו .
המערכת לא הבינה אותו ולא ממש עזרה לו . יתרה מזאת , לדעתי המערכת אפילו הזיקה לו !
אבל גיא , עמד מול התלמידים בוטח ורהוט וסיפר להם דברים - שלי בתור אמא , חנקו בגרון ...
מה שהכי נגע לליבי היה הסיפור שסיפר על המנהלת שלו בתיכון .
כדי להתקבל למכינה על מנת להשלים בגרויות גיא היה צריך אישור על 12 שנות לימוד . המנהלת סירבה לתת לו את האישור המבוקש . גיא מספר שממש התחנן בפני המנהלת במשך חצי יום שתיתן לו את המסמך כי הוא רוצה לבנות את חייו .
בסוף בסוף , אחרי תחנונים מרובים - נתנה לו המנהלת את האישור .
הסיפור המקומם הזה - הזכיר לי סיפור אחר ...
סיפור שהתרחש לפני מספר שנים .
האיש שאיתי , הוא מורה בתיכון . כבר הרבה שנים .
שנים רבות הוא היה גם מחנך . הרבה מאוד בני נוער עברו אצלו בכתות . טובים , טובים פחות , שובבים , עם לקויים ובלי , תלמידים ... אתם יודעים ...
הסיפור הזה מתייחס לאחד מהם , שהלימודים בהחלט לא היו בראש מעייניו ... הוא לא הירבה לפקוד את ספסל הלימדים .
מה שעניין את הילד הזה היה מכונאות רכב , מנועים , תיבות הילוכים , שמן וגריז ...
בשליש הראשון של כתה יב' - הוא נכח בבית הספר ... אח"כ פרש והלך לעבוד .
כשהשתחרר מהצבא הוא הגיע למחנך שלו , לשעבר וביקש:"המורה , אני רוצה ללכת לקורס נהגי משאיות , אני צריך אישור על 12 שנות לימוד , אתה יכול לתת לי?"
המחנך , התלבט רגע : טוב , הוא לא בדיוק למד שתיים עשרה שנים ...
מצד שני , מה הילד מבקש?
להתפרנס .
לעשות קורס נהגי משאיות ולהתפרנס בכבוד ...
האיש שלי , נתן לו את האישור .
בלי לעשות שרירים ,
בלי בירוקרטיה מיותרת ,
בלי להערים קשיים .
וכל זה עבר לי בראש כששמעתי את גיא מספר על המנהלת שלו .
אצלנו , כשזה קרה - חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות . שבשביל זה מערכת החינוך קיימת - כדי לעזור לאלו הזקוקים לה ולא להקשות עליהם ...
והבחור הצעיר ?
בכל פעם שהוא עובר עם המשאית שלו בכביש מול האיש שלי , הוא מנופף לו בשמחה ,
ובפגישות פנים אל פנים - הוא מנשק אותו ואומר :"המורה , הצלת אותי "...

"נו... ומה לומדים היום?"...

אחרי שעתיים שישבנו וכתבנו עבודה בסוציולוגיה (השמיניסטית שלי ואני)... נזכרתי בהיסטוריית הלמידה שלי ...

כשהשמיניסטית הנ"ל הלכה לכתה א' והתחילה ללמוד לקרא , לכתוב וחשבון ... נעניתי לכל קריאה שלה לעזרה .

היא גדלה קצת והחלה ללמוד גם אנגלית .

Book Report - זוכרים?

גם את זה גיליתי שאני יודעת לעשות . ואז התחילו העבודות , בספרות ... גאוגרפיה ... בלשון ...

ומשום מה , היה נדמה לי שאני לומדת שוב את בית הספר היסודי ...

השנים עברו - גם אחותה הקטנה החלה ללכת לבית הספר ...

ואז גיליתי ששיעורי הבית לא משתנים ...

טוב , נו , כבר הייתי מיומנת , הלך יותר מהר ...

בכורתי - הגיעה לתיכון והנה מתכונות ובחינות הבגרות בפתח .

ו... נכון מאוד , מצאתי את עצמי מתכוננת לבגרויות ואומרת משפטים כמו :"יש לנו בגרות בספרות מחר"...

כאשר הקטנה התחילה ללמוד לבגרויות , לא יכולתי לעמוד בפני משפטים כמו: "איתה למדת! תלמדי גם איתי !"

ומה לעשות? יש נושאים ששמחתי כשאני סיימתי ללמדם בתיכון ועכשיו אני נאלצת לשננם בפעם השלישית ...

אז , אם למישהו יש בעיה בהסטוריה , בקיאות , או ספרות - אני כבר יודעת את החומר בע"פ ...

מעניין מה נלך ללמוד באוניברסיטה ...

הסיפור האמיתי מאחורי הספרנו-ספירה ...

זוכרים את מפגש הספרנים , בלוגרים שכתבתי עליו כאן ?
המפגש בכוכב יאיר , בביתו של יגאל חמיש ...
רק עכשיו מצאתי זמן לכתוב עליו ...
יותר נכון רק עכשיו קמתי מהמיטה אחרי שבוע של וירוס קשה שלא הניח לי ...
ומעשה שהיה כך היה :
חודשיים שאנו מחכים למפגש המדובר . וכבר כתבו עליו בהרבה מקומות . למשל : כאן וכאן וגם כאן .
והיו הרבה התלבטויות (מצידי לפחות) לגבי המפגש ...
יום שישי , זה לא הכי נוח , מתי אכין שבת?
הבנות שלי ... רוצות את אמא ביום שישי , אחרי שלא ראו אותה כל השבוע - כי הן לא בבית ...
איך נסתדר שם עם האוכל?
היו הרבה תירוצים לגנוז את הרעיון , אך בעזרתן של אילנה , ביילע , ובעידודו של יגאל - התגברנו על הכל ...
והנה הגיע יום חמישי שלפני המפגש ...
ערב .
אני חוזרת מהעבודה ופונה למטבח ... אם אני רוצה להעדר למחרת מן הבית - אני מוכרחה להכין לפחות חלק מן השבת ...
והנה , באופן לא צפוי לחלוטין חולשה קשה משתלטת עלי ...
ואני אומרת לעצמי : "לא , לא , לא , אין סיכוי שאת הולכת להיות חולה עכשיו!"
ואז אני עונה לעצמי :" ברור שלא!" ( קורה לי לפעמים שאני מנהלת שיחות עם עצמי)...
אבל החולשה , בשלה ... לא מרפה . אני מתעלמת ממנה בהפגנתיות שמה שני סירים על הגז ומקווה לטוב ...
בוקר יום שישי .
הבוקר לו חיכינו , כאמור חודשיים ...
אני עדיין מרגישה נורא , אבל אומרת לעצמי שוב: " אין סיכוי שאני מפסידה את המפגש" .
אני מגייסת כוחות נפש שיש לי בעודפים ( ויש כנראה) ... מחכה לאלכסיי , אוספת את אליסה - וביחד אנו נוסעים לכוכב יאיר .
ההתרגשות , האנשים , האוירה החמה בביתו של יגאל עשו את שלהם ואני הרגשתי בסדר גמור .
פגשתי אנשים שאת חלקם הכרתי היכרות שטחית ואת חלקם הגדול הכרתי רק מהרשת .
פגשתי חברה שלמדה איתי באוניברסיטה ... היה מדהים לגלות שמאחורי המקום של ג'וליאנה - עומדת בחורה חמודה במיוחד שלמדה איתי ...
היה כייף גדול , לדבר , להכיר .
מעניין במיוחד היה משחק ההיכרות שערכנו , כל אחד הציג חבר/ה על פי הבלוג שהחבר/ה - כותב/ת ...
אלכסיי , שאותו פגשתי בבוקר המפגש ואנחנו ממש לא מכירים - הציג אותי דרך פוסט שלי - שהוא קרא ...
מעניין מה אנשים חושבים עליך - דרך דברים שכתבת ...
המפגש השאיר טעם של עוד .
תמונות של יגאל אתם יכולים לראות כאן .
תמונות של אילנה אפשר לראות כאן .
סרטון מדליק של אלכסיי כאן .
אלא מה?
ברגע שחזרתי הביתה בצהריי יום שישי , נגמרו לי עודפי כוחות הנפש ... והוירוס הזה , ש"דחיתי" - כי לא היה לי נוח ... השתלט עלי לשבוע ...
עכשיו אתם מבינים למה לקח לי כל-כך הרבה זמן לכתוב על המפגש?...

פאגאניני ודניאל שלי

דניאל שלי .
אחיניתי האהובה בת השבע .
כבר כתבתי עליה כאן .
סיפרתי עד כמה אני אוהבת אותה .
דניאל שלי .
שהוריה , אחי וגיסתי - בחרו לגדלה במקום אחר .
כולנו מתגעגעים אליהם , כל הזמן . גם הם מתגעגעים אלינו ... אבל החיים שם טובים ונוחים כנראה
ולכן אנחנו רואים את דניאל - במקרה הטוב , פעם בחצי שנה , ובמקרה הפחות טוב - פעם בשנה ...
כל פעם שאחי ומשפחתו מגיעים לארץ , דניאל ואני מנהלות שיחות עמוקות באנגלית . אחי , נוזף בי מדי פעם :"דברי איתה עברית! אני רוצה שהיא תדבר בעברית"...
אבל אני לא מתאפקת ... קשה לי לעמוד בפני האנגלית השוטפת של הפיצפונת הזאת ... הנאה צרופה לשמוע אותה מדברת ...
דניאל שלי .
בפעם האחרונה שהם היו פה - נסענו להורים כדי להיפגש .
דיברתי עם אחי בטלפון לפני , והוא אמר לי:" אל תתנפלי על דניאל ... אל תקפצי עליה , תני לה להתאקלם לאט לאט"...
נעלבתי קצת , אני מודה ... אחי הקטן - אבל ... אבא של דניאל ...
בשקט בשקט נכנסתי לבית הורי , הרי התבקשתי "לא להתנפל"...
בעיניים נוצצות הבטתי בדניאל , והיא?...
איך שהבחינה בי , זנחה את גינוניה האמריקאים ורצה אלי בצעקות שמחה: "שרה'לה! שרה'לה!"
לתדהמתו הרבה של אביה ... אחי הקטן ...
הנפתי אותה באויר , חיבקתי אותה צחקתי מרוב אושר ואמרתי לאחי בהתנצלות :"היא התחילה" ...
דניאל שלי .
לפני יומיים קיבלתי סירטון במייל .
דניאל מנגנת את פאגאניני בכינור . מנגנת יפה מאוד , יחסית לילדה בת שבע , אלא מה?
בבית ניגנה דניאל בעל פה , ועל הבמה המורה נתנה לה את התווים שבילבלו אותה ...
אבל למרות הכל , תראו בעצמכם :
היא לא נהדרת , דניאל שלי?...

"כזה? עוד לא היה לנו כאן"...

צהריים ושקט . אני מנצלת את הזמן לסדר את הספרייה . לפעמים אני מגיעה למדף מסוים , רק כדי להחזיר ספר למקום ומוצאת שם בלאגן כזה - שאינני יודעת איך קוראי מצליחים לעשות ...
תוך כדי השקט אני שומעת קולות מהכניסה לספריה . שתי אימהות צעירות שילדו לא מזמן אחת בן והשניה בת - נכנסות עם העגלות לספריה .
איזה כייף שאת כאן - אומרת אחת מהן , תמליצי לי בבקשה על משהו קליל , כייפי שמתאים להנקה ...
היא מניחה ערמה של ספרים על הדלפק שלי , וביחד הן פונות לספריית הילדים .
אני קצת מתפלאה ... כשמישהו מבקש ממני המלצה לספר , בדרך כלל הוא ניגש איתי אל בינות למדפים , אני בוחרת ספר - ממליצה עליו , בוחרת עוד ספר - מספרת עליו קצת , וככה אנחנו בוחרים ביחד ...
אבל ניחא ...
אני בוחרת לה שני ספרים . את זה ואת זה .
בעודי הולכת לכיוון ספריית הילדים כדי לתת לה את הספרים שבחרתי עבורה - אני שומעת אותן מדברות .
האחת , שזו לה הפעם הראשונה בספריה שלנו מתפעלת בקול:
"תראי איזה יופי כאן ! כמה ספרי ילדים " ... "אמרתי לך " עונה חברתה .
אני מציצה אליהן ... ומה אני רואה?
שתיהן מניקות ... בין המדפים ...
יושבות להן , מדפדפות בערמת ספרי ילדים ומניקות ...
מה אני אגיד לכם?
ראיתי פה כבר הרבה דברים ...
אבל דבר כזה ... עוד לא ראיתי ...