עסקים קטנים

לפעמים ...
אני עושה עסקים קטנים .
אני מודה : "מאכרית" גדולה - אני לא ...
אבל עסקים קטנים כאלו ... לפעמים אני עושה .
יש פעמים שאפילו מצליח לי ...
העסקים הקטנים ...
שאני עושה ,
עם ריבונו של עולם ...
משהו    תמורת    משהו ...
אני עושה משהו בשבילו והוא בתמורה -
עושה משהו בשבילי .
למשל : כשלמדתי תכנות  והיה לי כל-כך קשה ...
הראש ההומני שלי , זה שמתפזר לכל הכיוונים , התקשה להסתדר עם הלוגיקה של התכנות ...
אז עשיתי איתו את העסק הבא :
אני לומדת בלי הפסקה , לא עושה לעצמי הנחות , לא מתבכיינת ולא מיללת ...
והוא - דואג שביום של המבחן , אני לא אכנס להיסטריה , שלא יהיה לי בלק אאוט ושלא אשכח כל מה שלמדתי מרוב הלחץ ...
זה דווקא עבד .
קיבלתי ציון - לא רע בכלל בסוף הסימסטר ...
אני מבטיחה לו דברים , לריבונו של עולם - ומקיימת אותם .
ואז הוא , צריך לעשות משהו בשבילי .
עסקים קטנים כאלו ,
יש פעמים שאפילו מצליח לי ...
יש לי בקשות קטנות לדעתי , לא מוגזמות ...
הנה עוד דוגמה :
אני מבטיחה לו שאתן צדקה לכל הקבצנים שמגיעים לישוב שלנו , והם רבים תאמינו לי ...
והוא ...
שידאג בבקשה שהגשם השוטף יתחיל לרדת אחרי שילדתי תגיע למקום בו היא צריכה להיות ...
שלא תרטב ותהיה חולה ...
בקשות קטנות כאלו ...

אלא שהפעם ...
אני בפני הגדולה שבעסקאות שלי ...
משהו קצת יותר חשוב מציון במבחן או גשם שוטף ...
עכשיו אני צריכה ממנו משהו ממש גדול ...
הבעיה שאינני מצליחה למצוא מה להבטיח לו , מה לתת לו בתמורה לבקשתי ...
מה הייתם עושים תמורת בריאות לאדם אהוב?
למישהו יש רעיון ? ...

הורים טובים והורים טובים יותר ...

כשנולדה בכורתי , הסתכלתי עליה טוב טוב ...
לא היה מצורף דף הוראות ...
דווקא חיפשתי ...
לא היה ...
ומאז , אני כל הזמן לומדת .
לומדת איך להיות אימא כמובן .
ביחד איתה וביחד עם אחותה הקטנה .
שתיהן עוזרות לי ללמוד .
אני אף פעם לא בטוחה - שאני עושה נכון .
תמיד יש לי ספיקות .
כמו אז , מזמן כשהן היו קטנות והיינו הולכות לגינה אחרי הצהריים .
הייתי מוצאת את עצמי מתרוצצת אחריהן בלי הפסקה .
עולה איתן למיגלשה ומתגלשת ... כדי שלא תיפולנה חלילה ...
רצה בינות לסולמות ...
מנדנדת את הנדנדות (לא חזק מדי , כמובן)...
ובעודי מתנשמת ומתנשפת - אני רואה את שאר האימהות , חברותי , שילדיהן אף הם משתוללים בגינה .
אבל הן , האימהות ...
יושבות בנחת על הספסל , נהנות מהשקט ומדברות ביניהן ...
רק אני רצה בינות למתקני השעשועים בגינה ...
היום - ממרומי גילי אני יודעת , שחברותי הן אימהות לא פחות טובות ממני ...
רק קצת יותר רגועות ...
אז - לא חשבתי ככה .
לעיתים שקלתי להתקשר ליצחק קדמן , שיבוא לגינה בישוב  ויראה בעצמו את ה"הזנחה הפושעת" של חברותי ...
וראה זה פלא ...
כל הילדים גדלו .
אילו שרצו אחריהן בגינה ... וגם אילו שלא .
או למשל : בימים הקשים של שדירות  כשספגו שם מטחי אש רבים , החליט ראש האולפנא - במטרה טובה אני חייבת לציין , לחזק את התושבים .
ובנות האולפנא נסעו לשם ליום התנדבות .
שתי בנותי החכמות אמרו אחת לשניה - שהן אפילו לא תספרנה לי על הפעילות - כי אין סיכוי שארשה להן להשתתף .
הן צדקו , שתיהן .
למרבה ההקלה - היו כמוני עוד כמאה אימהות ...
סימן שאני אימא נורמלית ...
אף פעם אני לא בטוחה שאני נוהגת נכון .
ההתלבטויות , המחשבות , אני כמו כל אימא רוצה רק בטובתן ...
והן ... כמו כל ילדינו - אולי לא תמיד מבינות זאת .
ורציתי להקדיש את הפוסט הזה , לאמא אחת - ספציפית ...
שבזמן האחרון , משום מה , נדמה לה שהיא לא הייתה אימא מספיק טובה ...
לא מספיק חיבקה , לא מספיק נתנה , לא מספיק הקדישה ...
ורציתי להגיד לה , לאימא הזאת - הספציפית ...
שאם היא גידלה ארבעה ילדים , די מוצלחים אני חושבת ...
סימן שבטוח , אבל ממש בטוח משהו - היא בטח עשתה בסדר ...
לא ככה ?     

אל תבכי נעמי...

. נעמי

.ילדה קטנה, חמודה 

 .צמה ארוכה משתלשלת לה מאחור  ועיני  שקד  ענקיות

 ...חיוך  ביישני  יש לה לנעמי , וכשהיא מחייכת ... כל העולם מחייך איתה

 .נעמי  אוהבת לקרא , אוהבת את הספריה שלנו

כל פעם כשאני שומעת מישהו מנסה לפתוח את הדלת של הספריה ומתקשה בכך , אני יודעת שזאת נעמי

ואני כבר לא קמה ממקומי במהירות , כדי לעזור לה לפתוח את הדלת , כבר הבנתי שבעצם העזרה שלי - אני לא  עוזרת לה ...  היא צריכה להתמודד לבד

וכמה שקשה לי להישאר במקומי ... אני עוצרת נשימה , וכשנעמי מתגברת על הדלת ונכנסת בריצה , ישר למדפים , לעיתים שוכחת לומר לי שלום ... אני אף פעם לא מתרגזת על השיכחה הזאת ... להפך , אני קוראת לה בקול (ולא משנה כמה  אנשים מקיפים אותי)... "הי נעמי , מה עניינים?"  והיא מחייכת אלי , את החיוך הענק שלה , זה שממיס את ליבי כל פעם מחדש... "בסדר" היא אומרת וכבר נעלמת בינות למדפים , אל הספרים האהובים עליה.

...אני מודה  שמדי פעם ילד כזה או אחר נכנס לי ללב קצת יותר מהשאר

כזאת היא נעמי הקטנה , נמצאת לה בליבי כבר הרבה זמן ... מאז שעוד הייתה בראשית בית הספר היסודי ורק  למדה לקרא

 ...יום חמישי   

כבר שמתי לב שהדרמות תמיד מתרחשות אצלנו ביום חמישי ... ואין לי הסבר הגיוני לכך 

 "?אבא של נעמי בטלפון :"הארי פוטר החמישי נמצא בספריה

 אני בודקת במחשב - וכן הוא נמצא . "נעמי תכף תבוא לקחת אותו , היא במתח . עכשיו היא קוראת את כל  .

 ...הסידרה של הארי פוטר " .הוא אומר לי , כאילו שאני לא יודעת מה נעמי קוראת

חברי הספרנים בוודאי מודעים לבעיה שלעיתים ספר מופיע במחשב - כנמצא בספריה , אבל בפועל הוא לא על המדף ...זה קורה מכל מיני סיבות . מישהו החזיר למקום , רק לא למקום הנכון , מישהו הניח אותו על אחד   השולחנות , אולי הוא בתיקון ... כל מיני סיבות . התוצאה היא לא נעימה .

... אמרתי שספר נמצא , והוא לא

... וזה מה שקרה באותו יום חמישי

. נעמי באה בשמחה ... ולא מצאנו את הספר על המדף

כמובן שיש לי מספר עותקים מכל אחד מספרי הארי פוטר , אבל במקרה הזה - זה לא עזר . לא היו עותקים   בספריה.

ראיתי את האכזבה על פניה של הילדה החביבה עלי ... "אנחנו נוסעים לשבת ואני רוצה את הספר , אני     במתח ... אני לא יכולה לחכות עד יום ראשון ", היא אומרת לי בקול עצוב . 

..."חכי שניה , בואי נבדוק איפה הוא , אולי מישהו מאחר , אני אתקשר ואבקש שיחזירו "

 .נעמי מחייכת בשמחה

 .אני בודקת , מגלה שאחד העותקים באמת באיחור  

 .אני מתקשרת אליהם , מבקשת שיחזירו

 .הם מסרבים  

 .לא סיימו לקרא

 .אני מנסה להסביר שהם מאחרים בהחזרת הספר וזה לא הוגן , בבקשה שיחזירו

 .אין עם מי לדבר

...מכל קהל הקוראים הנפלאים שלי , דווקא הספר הזה - נפל אצל משפחה לא מייצגת 

 .אני מסיימת את השיחה בהרגשת תיסכול גדולה  

 .זה מצב נדיר

 בדרך כלל כשאני מתקשרת ומבקשת ספר שנמצא באיחור - מיד הספר מוחזר בתוספת  התנצלות

 .נעמי מאוכזבת

 היא מתיישבת על הספה הקטנה בספריית הילדים . "זה לא פייר" היא אומרת . ואני רואה את הדמעות 

 ...בעיניה הגדולות

..."אל תבכי נעמי , זה רק ספר , אל תבכי"

 ...הדמעות שלה שוברות לי את הלב

 ...היא הולכת

... אני נשארת עם טעם מר ... אולי לא עשיתי מספיק

... אני מתקשרת שוב למשפחה , נענית בגסות ומחליטה לוותר

 .הטלפון מצלצל

 .אבא של נעמי

"?אולי תגידי לי אצל מי הספר ואני אדבר איתם"

 .אנחנו לא עושים דברים כאלו . לא אומרים אצל מי ספרים נמצאים

 .עזוב , אין טעם . אין עם מי לדבר " - אני עונה לו

.נעמי מאוכזת נורא " - הוא אומר לי

..." אני יודעת" , אני עונה לו - "תן לי שתי דקות ואני פותרת את הבעיה אוקי? תכף אני מתקשרת אליך בחזרה"

... המוח הספרני שלי , זה שמתוכנת לפתור בעיות - פועל במרץ

. אני מתקשרת הביתה , לבכורתי ... זאת שכל ספרי הארי פוטר שקניתי לה - נמצאים על המדף בחדרה

.תגידי , יש מצב שאת מרשה באופן חד פעמי להשאיל את הארי פוטר החמישי לנעמי?" אני שואלת

 אמא" , היא צוחקת מעבר לקו "אני מרשה להשאיל את הספרים שלי - זאת את שקבעת את הכלל שספרים  פרטיים שלנו לא משאילים 

אופס ... נכון , יש לי כלל ברזל ... אני מאוד רכושנית לגבי הספרים הפרטיים שלנו .  זה נובע מנסיון מר .עם   ספרים שהשאלתי ולא חזרו או שחזרו במצב פיזי רע מאוד. 

 ...טוב , נו ... אני קבעתי את הכלל ... אני יכולה לשנות אותו

 ...באופן חד פעמי כמובן

 .תוך דקות בכורתי מביאה את הספר שלה לספריה

אני מתקשרת לאביה של נעמי ומבשרת לו :"יש ספר!" מדמיינת  לעצמי את החיוך של הילדה כשתקבל את       הספר - זה עושה לי את היום.

 .אבא של נעמי לוקח את הספר בשביל בתו 

.הוא מאושר

.אני מאושרת

...נעמי מאושרת - שזה הכי חשוב

 ?וביום ראשון

 נעמי נכנסת בריצה לספריה , מחזירה את הספר של בכורתי ושואלת בנשימה עצורה:
   "?הארי פוטר השישי נמצא   בספריה

"רק לא על הציונים"...

...כבר כתבתי כאן על ילדתי הגדולה , זאת שלא מזמן מלאו לה שמונה עשרה

...יש לי עוד אחת

.שלא מזמן מלאו לה שש עשרה

וחשבתי לעצמי שאם כתבתי על הגדולה , מן הראוי להגיד משהו גם על הקטנה , שהציבה לי אולטימטום ברור: ..."לא על הציונים שלי , אסור לך לכתוב על הציונים שלי"

הקטנה , שנולדה כאמור לפני שישה עשר חורפים , נולדה עם בעיה אורטופדית . ואז ...זה נראה לי הדבר הקשה ביותר  שיכול לקרות לי ... הרצועות שהיא הייתה "קשורה" בהן , חמישה חודשים - נראו לי אז ... סוף העולם

...אח ... כמה צעירה וחסרת נסיון הייתי

.כשתפקידן של הרצועות נגמר - שכחנו מהן

הבעיה הקשה שלנו התחילה כשהיא הייתה בת שלוש .

.אז היא חלתה במחלה מסכנת חיים , מחלה אשר שיבשה עלינו את חיינו

האיש שלי , הידוע בדאגנות היתר שלו - כשזה מגיע לשתי בנותיו , עבר לישון בחדר הבנות .

  ...אני כמובן - לא הסכמתי לזה

...הוא - לא שאל אותי

...היה מחכה שאני ארדם , לוקח מיזרן , מניח ליד מיטתה של הקטנה וישן שם

הוא פחד , שיקרה לה משהו בלילה ושהוא לא ישמע.

בבוקר מוקדם לפני שהייתי מתעוררת - הוא היה חוזר לחדר שלנו.

...כאילו שלא ידעתי

.כך זה היה חודשים ארוכים

.היינו צמודים אליה יום ולילה

.מכשיר האינהלציה עבד אצלנו בלי הפסקה

.היו אלו שנים מאוד קשות

סיפור אחד נחרט אצלי בנשמה:

כשהיא הייתה בת ארבע , באחת הפעמים בהן "בילינו" ביחידה לטיפול נמרץ,  נאלצנו להישאר בשבת בבית החולים .

 היא ואני

שבת קשה זאת הייתה לי...  שמחה הייתה לנו במשפחה .  "שבת חתן" של אחי הקטן 

...במקום לחגוג עם אחי ביום שמחתו ...הייתי ב"טפול נמרץ " עם הקטנה

שבת נכנסה.

ישבתי ליד מיטתה וניסיתי להעביר את הזמן...

פתאום אומרת הקטנה: "אמא , אני רוצה לצייר" . "אי אפשר מותק " -אני עונה לה . "שבת נכנסה , אנחנו לא מציירים בשבת"...

"אני רוצה לצייר , אני רוצה לצייר " ... היא מתחילה לבכות .

האחות - מתבוננת בי במבט קשה .

..."תני לה לצייר , לא נורא, היא חולה" 

 .אני מביטה באחות , אישה טובה אשר עושה את עבודתה נאמנה

ואני עונה לה בשקט , אבל בקול נחרץ :" אצלנו לא מציירים בשבת"  

 .הקטנה בוכה .

האחות מסתכלת עליה ברחמים

בטח חושבת עלי שאני חשוכה מימי הביניים .

שתחשוב ...

יש דברים - שאין בהם פשרות לטעמי .

זה היה כך , גם כשהייתי אם צעירה ...

בואי אני אספר לך סיפור" - אני אומרת לקטנה .... אט אט הבכי נפסק".

לילה.

 .היא נרדמת

 ...אני מנסה לנמנם קצת - על המזרן במסדרון  ... במקום בו אני ישנה בימים האחרונים

  .אמצע הלילה

יד נוגעת קלות בכתפי

" האחות . מעירה אותי :" הבת שלך התעוררה , היא רוצה את אמא שלה 

 .אני מזנקת ממקומי וממהרת אליה

כזאת קטנה בתוך המיטה הגדולה של בית החולים ... מחוברת לכל המכשירים המבהילים של טיפול נמרץ.

...אמא" - היא צוהלת לקראתי" 

 , התעוררתי ולא היית פה ... והאחות הביאה לי דף וצבעים אז אמרתי לה שאני לא רוצה

 ...אנחנו לא מציירים בשבת"  

 .בת ארבע

 .היא הייתה אז רק בת ארבע  

 ...והיום ...  היא לא מרשה לי לספר על הציונים שלה 

אז לא.

 ...לא נספר על הציונים - שכן אוי לה לאותה בושה

  ...  :-) ?איך אפשר לצאת לרחוב עם ציונים שכאלה 

אנחנו מחכים לגלעד ...

לפני כשבוע וחצי צפינו כולנו בקלטת בה מופיע גלעד שליט .

כבר  ימים לפני כן דובר בקלטת הזאת בכל אמצעי התקשורת .

 בערב שלפני הצפיה - התחילו להתנגן לי מילים בלב ...

מילים על גלעד .

 כתבתי אותן , את המילים שלי - בפנקס  הידוע ...

 זה שאני כותבת בו את כל הפוסטים , לפני שאני מעלה לרשת ...

אבל לא הייתי בטוחה שזה נכון לפרסם .

אני עדיין לא בטוחה שזה נכון...

יש דעה חזקה שאומרת שכל התנועה למען שיחרור גלעד , מזיקה לו ...

ובכל זאת המילים חזקות ממני והן מבקשות להיכתב כאן :

אנחנו מחכים לגלעד עם עלות השחר,

אנחנו מחכים לגלעד בערבו של יום

אנחנו מחכים לגלעד באור,

אנחנו מחכים לגלעד בחושך

אנחנו מחכים לגלעד

בקיץ

ובסתיו

ובחורף

ובאביב

אנחנו מחכים לגלעד...

אנחנו מחכים לגלעד כשקר,

אנחנו מחכים לגלעד כשחם,

אנחנו מחכים לגלעד חסרי נשימה...

אנחנו מחכים לגלעד בעצב.

אנחנו מחכים לגלעד בתפילת הטל,

אנחנו מחכים לגלעד בתפילת הגשם...

ואני חולמת...

"על כובע קסמים, כובע קסמים

כובע קטן מקושט נוצה

העושה כל מה שאני רוצה"...(לאה גולדברג)

והחלום...

אין בו הוד ואין בו הדר,

רק אימהות...

הרבה אימהות...

והאימהות עומדות ביחד -

מחוץ למקום בו מוחזק גלעד...

בשקט עומדות האימהות

בלי רובים, בלי תותחים, בלי טנקים ובלי מטוסים.

בידיים חשופות עומדות האימהות...

רק עם לב ...

לב מלא אהבה לילדים שלהן

שהולכים להגן על הארץ הקשה והאהובה הזאת ...

ואנחנו מחכים לגלעד...

כמו שחיכינו לרון ...

אבל את רון - כנראה שאיבדנו ...

ואנחנו ממשיכים לחכות...

וכשגלעד יחזור הביתה ,

אנחנו נגיד לו -

 שמדינת ישראל תעשה הכל

בשביל השבויים והנעדרים שלה ...

... איש תם וישר וירא אלוהים ...

היה היתה פעם ילדה חמודה .
ולילדה היו אמא ואבא טובים ,
שני אחים ואחות
ובית וצעצועים
ואפילו סבא וסבתא בכפר .

והיה היתה פעם משפחה מקסימה .
ובמשפחה היו חמש בנות ושני בנים ואמא ואבא טובים .
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ויהי היום ...
הילדה והמשפחה נפגשו.
הייתה זו אהבה ממבט ראשון .
 הילדה התאהבה במשפחה והמשפחה אימצה לחיקה את הילדה .
והילדה שהיתה מאושרת וכלום לא היה חסר לה ,
זכתה לעוד זוג "הורים" ...
וחמשת הבנות ושני הבנים - קיבלו "אחות"  שישית במתנה...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ונפשה של הילדה נקשרה בנפש "משפחתה" החדשה ...
הוריה של הילדה ו"ההורים המאמצים" התחברו אף הם .
האבות הפכו לידידים והאימהות לחברות .
מגורים בכפר... בשכנות ...
והימים - ימי מלחמת לבנון הראשונה ...
הילדה והשכנים המאמצים היו יושבים במטבח המואר , שותים כוס תה - ודואגים ביחד לבן הבכור ששירת בלבנון .
הילדה - היתה מכינה כוס תה לאבי המשפחה והייתה זוכה לברכות אינספור ממנו ..."אבל רק הכנתי תה" - היא הייתה אומרת במבוכה , אבל הברכות - לא נפסקו ...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
הילדה גדלה , התחתנה , הקימה משפחה ועברה לגור במקום אחר .
והמשפחה - ארזה את מיטלטליה ועזבה את הכפר למקום אחר .
אבל האהבה הישנה - בין הילדה והמשפחה , לא נעלמה . היא רק גדלה והתעצמה עם השנים .
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ולילדה - שכבר לא הייתה יותר ילדה , נולדה תינוקת והיא נסעה לבית הוריה .
"והאב המאמץ"
עם העיניים המאירות והברכות השופעות - הגיע לבקרה.
הוא הסתכל בגאוה על התינוקת - כאילו הייתה נכדתו .
וסיפר על הנכד הבכור שלו - שנולד חודשיים בדיוק לפני שנולדה התינוקת של הילדה , שכבר לא הייתה יותר ילדה ...
ויהי ערב ויהי בוקר ...
וחלפו להן השנים .
הילדה בביתה עם בנותיה והאיש שלה .
ובמשפחה , התחתנו חמשת הבנות והקימו להן משפחות לתפארת ושני הבנים בנו לעצמם חיים מלאים וטובים .
והאהבה הישנה בין הילדה למשפחה לא נעלמה... היא רק גדלה והתעצמה עם השנים ... 
ויהי ערב ויהי בוקר ...
ו"האב המאמץ" נפל למשכב - ממנו לא קם עוד .
ולא היינו מוכנים.
זה קרה פתאום .
כי אף פעם לא באמת מוכנים לדברים האילו .
כי היית איש צעיר , נמרץ  וטוב ... כל-כך טוב ...
עם העיניים המאירות והברכות , והצניעות שכל-כך איפיינה אותך ...
ואני - שהקפדתי לבוא כל שנה לאזכרה שלך , בערב סוכות , אני שמחבקת את כולכם , נושמת אתכם , ממלאת את עצמי במשפחתיות המופלאה שלכם .
והשנה ...
אתה יודע את הסיבות שבעטיין לא יכולתי לבוא ...
ושבועיים - ניסיתי למצוא פיתרון ...
ומצאתי ...
באתי היום .
יום אחד לפני האזכרה .
עם שתי הבנות שלי .
והן - עמדו לצידי ליד המצבה שלך .
ואמרנו תהילים ביחד - לזיכרך .
ושתיהן שהן בערך בגיל - בו הייתי אני , עת הצטלבו דרכינו , עזרו לי לאסוף אבנים ולהניח על הקבר ...
ופתאום באו שני אנשים שאני לא מכירה ... והסתכלו עלינו ...
מחזה מוזר היינו , אני מודה ...
אישה צעירה ושתי נערות עומדות לבדן מול מצבה ואומרות תהילים ...
"את עושה אזכרה?" שואל אותי האיש . "את צריכה עזרה? אנחנו נעזור לך "...
חייכתי אליו חיוך עצוב , "האזכרה מחר ואני לא יכולה לבוא מחר , אז באתי היום " - אני מסבירה לאיש הזה , שאני לא מכירה ...
"אישה לא יכולה לעשות אזכרה"
אני יודע , אני יודע הוא משיב לי , חשבתי לעזור לך . תהיי בריאה".
והוא הולך משם אבל ממשיך להסתכל עלי כשאני מלטפת את האותיות שחרוטות על המצבה ...
 ויהי ערב ויהי בוקר ...

"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" ...

סיפור חסידי  ידוע מספר על בצורת  ששררה ברוסיה  של  תחילת  המאה .

עקב המצב , רעבו היהודים ללחם ובצר  להם  פנו לראשי הקהילה  בבקשת עזרה .

התפילות והתחנונים לא עזרו - גשם לא ירד .

עקב המצוקה  הקשה , הזמינו האדמו"רים את הקב"ה  לדין תורה , ושטחו  בפניו  את טענותיהם הקשות:"אנו בניך , עובדים אותך , מתפללים אליך , שומרים את מצוותיך , ואתה מרעיבנו?"...  

בדין הזה - ידם של האדמו"רים הייתה על העליונה .

הקב"ה - הוריד גשם והרעב הסתיים .

סיפור חסידי .

ואני - שכידוע אינני חסידה של חסידות זו או אחרת , מכובדת ככול שתהיה , דווקא אני מרשה לעצמי להיתלות בסיפור הזה , בעיתות שכאלה .

עיתות שיש לי כמה שאלות נוקבות לאבינו שבשמים ...

ולעיתים ...

למרות  החינוך שקיבלתי , ואולי בגללו - אני מרשה לעצמי לפנות לאל  עליון באופן אישי , ולשאול:

למה?

למה?

לא מספיק לקחת את האב?

למה גם את הבן?

למה?

איפה אתה אל רחום וחנון?

איפה?

למה אתה מסתיר פניך מאיתנו?

למה להכות פעמיים  באותו המקום?

ואני מכירה גם את התשובות ...

אתה מקיף את עצמך בטובים ביותר ...

אבל יש שם למעלה , לצידך - כבר כל-כך הרבה טובים ...

רועי ובניה  ודרור  ואלקנה ... וכיוון שאינני יכולה להעלות כאן את כל השמות אסתפק באילו ... ויסלחו לי האחרים -

טובי בנינו שיושבים שם , לצידך ...

הרף לך מאיתנו ריבונו של עולם ,

ערב ראש השנה - וזאת מתנתך לעם הנבחר?

איך אפשר להכיל את הצער?

איך אפשר לקום ולהמשיך אחרי מכה כפולה שכזאת?

הבט נא למטה , ריבונו של עולם ,

הבט וראה :

כמה טובים הם בניך ,

כמה חסד הם עושים ,

כמה טוב - הם משפיעים על עולמך ,

כמה ערבות הדדית ועזרה לזולת יש ביננו ,

ולמען הסר ספק ... המילים שלי אינן מגיעות ממקום של מחסור באמונה , נהפוך הוא ... 

הרף לך מאיתנו , ריבונו של עולם ...

הרף לך מאיתנו ...