שיר הלל גדול - לאישה אחת קטנה...

כבר מזמן רציתי לכתוב את הפוסט הזה .
המילים שלו מתנגנות לי בלב כבר הרבה זמן ובכל זאת  לא העליתי אותן על הכתב .
למה?
כי חשבתי שכל מה שאומר לא באמת יצליח לתאר את מה שאני מרגישה .
רציתי לכתוב על אישה אחת .
אישה אחת קטנה .
עם שיער שחור ומשקפיים .
אישה רגילה ,
כזאת שהולכת לסופר ,
מסתובבת בקניון
וחוצה את הכביש .
אישה רגילה .
כמו כולנו .
אבל אני...
כשאני מסתכלת עליה ...
אני מדמה לראות מאחורי גבה , צל של כנפיים ...
כי בעיניי , היא לא באמת אישה רגילה ...
בעיני - האישה הזאת היא  מלאך .
בלי קלישאות , בלי מילים מיותרות ... פשוט מלאך .

אתם יודעים?
אין שום דבר טוב במחלת הסרטן .
הכל רע .
הנזקים שהיא עושה לגוף ולנפש .
המצב הלא פשוט שכל המשפחה נכנסת אליו .
ההתמודדות היומיומית עם הכאבים .
גם הדרך להחלמה קשה , תופעות הלוואי של הטיפול עלולות להיות  קשות.
וצריך סבלנות ...  הרבה סבלנות ...
וגם תפילות , כמובן .
אם אני כן מצליחה לחשוב על דבר אחד טוב שקורה ...
זה האנשים שפגשנו .
אנשים טובים , מקצועיים , שעושים את הכל כדי להקל על החולה  ובני  משפחתו .
לכן אני כותבת .
כדי לספר על ל' .
ל' - הקטנה ...  אבל המאוד גדולה .
ל' - הוא אחות  ביחידה ל"אישפוז יום"  בבית  החולים  בו אמא מקבלת טיפול .
היא מקבלת אותנו תמיד במאור פנים  , תמיד  יש לה מילה טובה להגיד , יש לה תשובות לכל השאלות שלנו ( ואנחנו שואלים בלי עין הרע )... העצות שלה חכמות  ועוזרות לנו מאוד .
מהצד אני רואה  שהרופאים  מקשיבים לה וסומכים על דעתה .
והיא ...
אישה קטנה עם משקפיים ושיער שחור ...
וכל מה שכתבתי ... לא מצליח לתאר את מי שהיא באמת .
ונכון - כל הצוות של "אישפוז יום" - מורכב מאחיות נפלאות ומסורות וטובות  ואיזו עבודה הן עושות שם ...
כל-כך הרבה חדרים , וכל כך הרבה חולים וממש לא מספיק אחיות . והן רצות מחדר לחדר נותנות טיפול לכולם ....
אבל  ל' ... נכנסה  לי ללב  באופן מיוחד .
וגם כשהיא  נוזפת  בי לעיתים (זה גם יכול לקרות) ...
אני לא כועסת  ולא נעלבת , יש לה זכויות מיוחדות  בליבי .
בזמן שהיא מטפלת באמא , אנחנו מחליפות כמה מילים והיא מספרת על עצמה בצניעות , בנועם , בגובה העיניים .
ואני מקשיבה לכל מילה שלה , כי יש הרבה מה ללמוד ממנה .
לפעמים כשאני בסיומו  של יום עבודה , אחרי שנתתי שירות לעשרות  מהלקוחות שלי ויש עוד כמה מהם שמחכים לי  ושעת סגירת  הספריה  כבר חלפה עברה לה ... והסבלנות שלי כבר עומדת לפקוע ... 
אני נזכרת בה  ב - ל' ,ובעבודה שלה עם עשרות החולים .
ואז אני מזכירה לעצמי , שאני זה ספריה זה לא חיים ומוות ...
ושם - ב"אישפוז יום" זה ממש חיים ומוות .
ואני מצליחה לשמור על איפוק ...
בפעם האחרונה כשסיימנו טיפול  ויצאנו  מהיחידה , ל'  דיברה  בטלפון . אני  שלחתי לה  נשיקה  באויר והיא  החזירה  לי .
אבל  מה שרציתי  באמת  לעשות ...
היה לחבק  אותה ,
לחבק אותה חזק ,
ולהודות  לה על כל מה שהיא עושה  בשבילנו  כל שבוע ...
אבל התביישתי ...
אז  מכאן אני שולחת לך ל' יקרה ,
את כל הברכות  והכרת התודה שיש לנו אלייך .
כי בשבילנו - את  פשוט מלאך .

לבקש סליחה ...

זה קרה לפני כחודש .
שעת לילה מאוחרת .
אני לא בבית .
הנייד שלי רוטט .
אס.אם.אס .
"מי זה כל-כך מאוחר?"  אני תוהה .
"ערה?"
נו , מי כבר יכול לשאול אותי שאלה כזאת , בשעת לילה מאוחרת? ...
אני מתקשרת הביתה .
"מה קרה שלא יכול לחכות למחר בבוקר?"  אני שואלת .
"קרה פה משהו" , הוא עונה בשקט .
הקול שלו מהוסס , אני בקושי מצליחה לשמוע אותו .
"מה קרה?"  אני שואלת והפעם ... אני הרבה פחות נחרצת .
"קרה אסון בישוב " - הוא עונה .
"תאונת דרכים" ...
אני עושה סריקה מהירה בראש של כל החברים , השכנים , החברות של הבנות - מנסה לנחש מה קרה למי ... מתפללת שזה לא כזה נורא ...
"הבן של ב'  נהרג" ...
הוא אומר בקושי את המילים .
אני לא עונה .
אין מה להגיד ...
מנסה לעכל את מה ששמעתי כרגע ...
לא מצליחה ...
וקשה לי ... קשה לי מאוד ...
ופתאום , ברגע ההוא הבלתי נתפס - בו קיבלתי את בשורת האיוב ... אני נזכרת במשהו ...
משהו שקרה לי עם החבר שלנו , שכרגע שמעתי שאיבד את אחד מבניו ...

יש לנו חבורה  בישוב , קבוצת חברים .
פעם בחודש בשבת מברכים , החבורה שלנו נפגשת .
כל פעם  בבית  של  זוג אחר .  המארחים מכינים תוכנית וכיבוד , ואנחנו מבלים כמה שעות של חברותא ביחד .
זה מתחיל בשיחות סלון ,
עובר לצחוקים  ובדיחות 
קצת רכילות (רחמנא ליצלן)...
ולבסוף - התוכנית שהמארחים הכינו .
זאת יכולה להיות שיחה על פרשת השבוע ,  לפעמים  משחקי חברה , לפעמים דיון על נושא אקטואלי בוער .
ככה כל שבת - מברכים .
שבת אחת , לפני די הרבה זמן ... בשלב של ה"צחוקים" מצאתי את עצמי במרכזו של ויכוח שקצת יצא משליטה . אני אמרתי משהו  שלא מצא חן בעיני החבר שמולי , הוא ענה לי קצת יותר מדי ... אני לא נשארתי חייבת , העניינים טיפה יצאו משליטה ...
כשהסתיים הערב והלכנו הביתה , מצאתי את עצמי במתקפה מבית ...
"למה את תמיד חייבת להתווכח? מה יקרה אם תשתקי פעם?  למה את תמיד במרכזו של כל ויכוח?  לא שמת לב איך הוא דיבר ? " ....
אני לא הבנתי על מה המהומה ... סתם ויכוח , היה ונגמר . מה קרה? ...
מסתבר שהחצי השני שלי לקח ללב את הדברים , למרות שאני התייחסתי לעניין בקלילות .
בשבת-מברכים  הבאה הוא לא רצה ללכת וגם לא בשבת שאחרי ...
החברים התחילו לשאול שאלות - אבל הוא התחמק בתירוצים שונים .
וככה עבר זמן , ויום אחד -  אחד מחברינו הפתיע אותי בספריה ... " את חייבת לספר לי מה קרה " . 
ניסיתי להתחמק , אבל הוא התעקש .
הכרחתי אותו להבטיח לי שזה נשאר ביננו וסיפרתי , 
על הויכוח ... ועל האיש שלי שנפגע .
אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד ...

עברו יומיים ...
יום שישי , אני במטבח ...
דפיקות חסרות סבלנות בדלת ...
אני פותחת ,
החבר שלנו - מאותה שבת ...  מחייך אלי חיוך גדול ...
הופתעתי  כל-כך שאפילו לא הצעתי לו להיכנס ...
"אפשר?"  הוא שואל , וכבר מתיישב באמצע הסלון .
"בואי שבי" ... הוא מזמין אותי לסלון שלי ...
"אנחנו צריכים לדבר" ...
התחלתי לצחוק בקול  כשאני חושבת לעצמי :" ב' שיהיה בריא , איזה אומץ יש לו ... ככה לבוא לגוב האריות" ...
הוא מרצין.
"אני פגעתי בך ? מה אמרתי? בגללי אתם לא באים? למה לא אמרת משהו?  כל התפילה שלי ביום כיפור לא שווה אם פגעתי בחבר שלי ".
הוא יורה את המילים בלי להסס , בלי להתבלבל , באומץ .
ואני?  קצת מביכה אותי  הסיטואציה אני מודה ...
ופתאום , אני היא זאת שמתבלבלת ואומרת :"עזוב , שטויות ... לא קרה כלום " .
הוא מתנצל בכנות .
ואנחנו ממשיכים לשבת בסלון , שותים קפה , מנהלים שיחה משעשעת , כאילו זה לא יום שישי ולא צריך לבשל , ויש לנו כל הזמן שבעולם ...

ואני נזכרת בסיפור הזה באותו לילה בו קיבלתי את הבשורה המרה ...
ואני זוכרת את הסיפור הזה  כשאנחנו הולכים לנחם ואני מביטה בו - מגייס כוחות נפש כדי לשמור על המשפחה ,
ואני זוכרת את הסיפור הזה כשאנחנו חוזרים הביתה  וכמעט לא יכולים להכיל את הצער  ואם אנחנו לא יכולים , אז... אלוהים מה עוברת המשפחה ...
וכואב לנו , כואב לנו מאוד האובדן ...

"לזכור את הגיבורים"

את הפוסט הזה , התבקשתי לכתוב ...
הגענו לזמנים טובים ...
מבקשים ממני לכתוב ...
זה אומר  שיש אנשים שמאמינים , שקוראים את הבלוג הזה :-) ...
אני רוצה  לספר לכולם על הפרויקט של שיר .
בתי הקטנה , שכבר כתבתי עליה כאן , ונדמה לי שבעוד מקומות ...
בעקבות  סיור  לימודי  בהר הרצל - שיר שמעה מהמדריך  על חללים שנפלו במלחמות  למען  עם ישראל ואין מי שיפקוד  את  קיברם .
היא החליטה שהיא רוצה לעשות  מעשה  למען  החללים , למען הזיכרון שלהם .
כשהילדה הזאת מחליטה משהו - אי אפשר  לעצור  אותה  והיא מגייסת  את  כולם  סביבה לפעולה .
במלחמת תש"ח - נפלו 4,500  חללים חיילים (ועוד 1500 אזרחים) , שיר  החליטה  שהיא  תיקח  את  רשימת  החללים  הללו : שם , תאריך  קבורה  והיכן  קבור  האדם - ותחבר  לכל  חלל , מתנדב/ת  שיהיה מוכן להיות  אחראי לערוך  אזכרה  לאדם הזה .
כל  אחד  ינהג  כפי  יכולתו . 
אפשר להדליק נר לזיכרו , להגיד פרקי תהילים לעילוי נשמתו ,  לפקוד את הקבר .
לזכור .
פשוט לזכור .
לזכור את מי שבזכותם  יש לנו מדינה . 
הבעיה  הראשונה שנתקלנו בה היא שאין רשימה כזאת באינטרנט .
ניסינו להיעזר  באתר : "יזכור" - אלא  ששם  אין רשימות .
שם - צריך לעבור שם שם , כדי להוציא פרטים , וזאת עבודה סיזיפית (שאם לא תהיה ברירה נעשה אותה).
מה שעשינו בשלב הראשון : כתבנו מכתב לראש היחידה להנצחת החייל  וביקשנו רשימה שכזאת , אם יש .
אנחנו מחכים לתשובה שלו .
בינתיים , שיר וחברותיה  שנרתמו אף הן לרעיון - ערכו  רשימה  של : "נצר אחרון "  -  והתחילו לעבוד עם הרשימה הזו .
שיר כבר חיברה  מספר מתנדבים  למספר חללים .
אתמול  התקיימה אזכרה  לאדם כזה , בבית העלמין  בגזר .
המתנדבת היקרה שאימצה את הנופל , הצליחה לארגן מניין ואמרו קדיש ...
הבנות מפרסמות את העניין מפה לאוזן .
מה שאני מבקשת מכל מי שקורא את הבלוג שלי ויכול לעזור , אנחנו רוצים לפרסם את הפרויקט הזה בכל מקום . ספרו לכל מי שרק אפשר .
מי שמוכן להתנדב  ולקחת חלק בפרויקט הזכרון הזה - מוזמן ליצור  קשר עם שיר : shircohen22@walla.com .שיר חדורת אמונה שהיא תמצא מתנדב לכל  חייל שנפל בלחימה על מדינה ישראל וכבר אין מי שיפקוד את קיברו .
עזרו לה ...

למה אני כועסת ...

למה אני כועסת ? שאלה טובה ...
אני כועסת  כשאנשים  נוהגים  בחוסר  הגיון , זה באמת מכעיס אותי ...
אני מנסה לכתוב  את  הפוסט  הזה  בעדינות  כדי  לא  לפגוע במישהו חס וחלילה ...
אני כועסת על חברי ...
על חברי  הספרנים ...
ספרני  הדרום - אם נדייק ...
כשאני חושבת על המקצוע שלי ועל  חברי למקצוע - תמיד נדמה לי , שאנחנו הספרנים ...
אנחנו  האנשים הכי חכמים  שיש ...
הרי  כל  אוצרות  הדעת  נמצאים בידיים  שלנו ואנחנו מפזרים  אותם  ללקוחות  שלנו .
תמיד  חשבתי  שספרנים - הם הכי חכמים שיש ...
אני נזכרת  בסיפור  אמיתי שקרה  לי  כשלמדתי  לתואר ראשון והייתי צריכה חומר לעבודה  מסוימת .  משום  מה לא מצאתי את החומר  בספריה שלי  ופניתי  לספריה  שכנה , לחברה ספרנית  שתעזור לי .
תוך  כדי  ההתרוצצות שלה בספריה אחרי ספרים ומאמרים שיעזרו לי ... שכחתי לשניה שאני ספרנית  ומצאתי את עצמי חושבת בהתפעלות : " איזו חכמה שהיא , היא יודעת הכל!" ...
אז למה אני בכל זאת כועסת???
להלן  התשובה :
מרכז  ההדרכה  לספריות  - דואג  לנו , הספרנים  בכל  שנה  לקורסים  בנושאים  שונים .
הקורסים - טובים מאוד , מעשירים  ונותנים לנו המון  מבחינה  מקצועית .
השנה היה חידוש  מרענן  בחוברת  הקורסים :  הקורסים יתקיימו  גם  בצפון  הארץ  ובדרומה , ולא רק  באזור המרכז.
אני מניחה שעשו זאת  כדי  להנגיש  את  הקורסים  לאנשים  שגרים רחוק , ואולי קשה להם להגיע מוקדם  בבוקר לבני-ברק .
אני - הראשונה שברכתי  על כך , וכבר בספטמבר  תכננתי  איך תראה  השנה שלי .
לא כל התוכניות שלי יצאו אל הפועל , ובכל זאת  על הקורס שהיה אמור להיפתח בקרית גת , לא התכוונתי לוותר ...
כבר בכנס השנתי - אמרה לי ציפי  ממרכז ההדרכה שהיא סקפטית ...
אנשים לא נרשמים לקורס בקרית גת .
גם בצפון מסתבר התבטלו קורסים - כי לא היו מספיק נרשמים ...
זה הדהים אותי ...
נותנים לכם קורס , מטר מהבית - ואתם לא נרשמים???
החלטתי  להתקשר  לספריות באזור , לנסות לתת דחיפה , לדבר עם הספרניות ... לספר להן על מרצה שאסור לפספס... 
ועשיתי זאת ...
אבל זה לא עזר ...
בשבוע שעבר הודיעה לי ציפי  - שהקורס לא יפתח ...
אני מניחה שאירגון  קורסים שנתיים - זאת  עבודה  מאומצת .
לתאם תאריכים עם מרצים - שנה מראש , לארגן מקום  שיתאים  לאופי הלימוד , לחדש כל שנה ...
ההגיון שלי אומר  שיותר  לא נקבל  מתנות  כאילו ...
מרכז ההדרכה  - לא יארגן לנו יותר קורסים בדרום ...
ואתם יודעים מה?  הם צודקים ...
למה שיתאמצו  אם  ההיענות  היא כל-כך דלה?
שנבוא אנחנו למרכז  ההדרכה ...
אז זהו ...
אני כועסת .
במקום לנסוע רבע שעה , אני אקום בבוקר  בשעה לא הגיונית כדי לדלג על הפקקים ואסע למרכז ההדרכה .
מה לעשות?
אני רוצה ללמוד ...

חייל אחד שהיה ...

"אני נוסעת להר הרצל" - מודיעה לי בתי הקטנה , זאת שכתבתי עליה כאן וכאן ...
"מה?  מתי?" אני שואלת .
"אני נוסעת להר הרצל , לא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - כי אז עמוס שם מאוד , אני אסע בערב יום הזיכרון .
אני נוסעת עם חברות - אל תדאגי " . היא מוסיפה .
כבר למדתי  שעם הילדה הזאת - אין לי מה להתווכח ...
אם היא החליטה משהו ... שום דבר לא יעצור אותה .
עקשנית , נחושה ונחרצת היא צועדת לכיוון המטרה שלה .
אני נאנחת ולא אומרת כלום ...
ילדה בת 16 , שלא מפספסת אף אזכרה של יאיר שטרן , שתמונתו של גלעד שליט מונחת במקום של כבוד על השולחן שלה , שפעילה למען שיחרורו של יונתן פולארד בלהט שאין שני לו ...  
אין סיכוי שאצליח לשכנע אותה לא לנסוע ...
ולמרות שלא אמרתי כלום (לשם שינוי ... ) היא מוסיפה בקול מתרעם : "אמא , בזכות האנשים שקבורים בהר הרצל - יש לנו את ארץ ישראל . זה חשוב לי ואני נוסעת להתייחד עם זיכרם של הנופלים "...
מה יש להגיד? זה לא שהיא ביקשה לנסוע לטרק במזרח הרחוק ...
ואז היא פונה לאבא שלה : "ספר לי על המלחמה " - היא מבקשת .
"יש לך חברים שנהרגו והם קבורים בהר הרצל? אני יכולה ללכת לקבר שלהם אם תרצה"...
והוא מספר לה ...
היה בן תשע עשרה כשפרצה מלחמת "שלום הגליל" .
הקפיצו אותם בערב שבת בחזרה לבסיס .
כל השבת הם התארגנו לקראת המלחמה .
הכינו את הנגמשי"ם , את הנשקים , את האוכל ...
מלחמה ...
וביום ראשון הם נכנסו ללבנון ...
הצנחנים נכנסו דרך הים - עם נחתת ...
ב - 06.06.82  , הם נכנסו ללבנון ...
ב - 10.06.82 - לפנות ערב  ... בקרב עקוב מדם בכפר סיל , פלוגה של צנחנים נלחמת בקומנדו סורי ...
הם ספגו שם שלוש אבידות קשות .
שלושה הרוגים .
אחד מהם , איציק כהן ז"ל - קבור בהר הרצל ...
"לכי לחלקה של שלום הגליל " אומר האיש שלי לילדה שלנו "ואם תמצאי את הקבר שלו - שימי שם אבן ממני " ...
והילדה הזאת  שארץ ישראל ועם ישראל בוערים בעצמותיה כמו אש התמיד , פקדה קברים רבים בהר הרצל ...
ראשונים היא הלכה לאליהו חכים ואליהו בית צורי , אחר כך לאבשלום פינברג ויוסף לישנסקי .
היא הניחה אבן על קברותיהם של הצנחנים שצנחו באירופה במלחמת העולם השניה כדי להציל יהודים :חנה סנש וחבריה ...
היתה בחלקה בה טמונים שלושה אלמונים שנהרגו בתש"ח .
ואז ...
אז היא חיפשה את הקבר של איציק כהן ז"ל ... החבר של אביה ...
והיא מצאה אותו , והניחה שתי אבנים ...
אחת בשמה ואחת בשם אבא שלה ...
                                           --------------------------------
היום בבוקר כשהאיש שלי נכנס כרגיל  לאינטרנט כדי  לראות  מה  התחדש  בעולם ,  נתקלו  עיניו בכותרת : "תמיד  צנחן" 
תחת  הכותרת  יש  סרטי הנצחה  של  נופלים  מחטיבת הצנחנים .
מבט מהיר  בתמונות הנופלים - הביא אותו לסירטון הנצחה על חברו איציק כהן ז"ל .
אותו חבר , שיום קודם  הניחה בתנו הקטנה שתי  אבנים  על קיברו ...

חוויה אחת מטרבלינקה ...

מחר ערב יום השואה .
אנחנו יושבות ביחד .
שתי בנות ואימא .
שתי הבנות היו  בפולין .
האמא לא .
הגדולה הייתה שם  לפני שנתיים .
הקטנה חזרה משם  לפני שבועיים ...
הקטנה מספרת , אני שואלת , היא מסבירה , הגדולה מחדדת , נזכרת במסע שלה .
הן מחליפות חויות .
"את לא יכולה להבין אמא , לא היית שם"...
"נסי אותי " - אני אומרת לה .
והיא מספרת על חוויה אחת ,
מיוחדת  וקשה  ומעצימה ...
ואני - מביאה את החוויה במילים  של  ילדתי  הקטנה :
טרבלינקה , הייתה מחנה  השמדה גדול . היום זה שטח פתוח פתוח , אין שם כלום .
טרבלינקה היום היא אתר הנצחה .
הגענו בצהריים ,  הכל מושלג , הכל לבן .  במקום שהיו פסי הרכבת יש אבנים ענקיות - לזיכרון .
אנחנו נכנסות  לשם . ב'  המדריך שלנו הולך בראש ופתאום מתחיל לרוץ ...
כולנו רצות אחריו .יש שלג וקר אנחנו נזהרות לא לשקוע ...
ב' נעצר - מסביר לנו איך מתנהל מחנה השמדה , אנחנו עומדות סביבו דקות ספורות ו... "אין לנו זמן " , הוא אומר "חייבים למהר"  ו... ממשיך לרוץ  ואנחנו אחריו ...
לא ברור למה אנחנו רצות ,  אבל רצנו ...
ואז אנחנו מגיעות לרמפה .  ב' מספר לנו ששם היו מספרים את היהודים . ליהודי שסיפר הקציבו שניות בודדות לכל תיספורת -  ואם לא הספיק היו הורגים אותו . לכן  הוא עבד במהירות ולא אחת פצע את היהודים שסיפר . שם גם היו לוקחים מהם את בגדיהם ...
הם היו יוצאים פצועים  וערומים  וקרחים ...
ואז ב' ממשיך לרוץ ...
הוא מגיע לאנדרטה גבוהה .  האנדרטה עומדת במקום שבו היו  תאי הגזים ...
"מה השעה" ?  הוא שואל את הנערה שעומדת קרוב אליו .  היא עונה לו .
ואז הוא אומר : " שלושים ושבע  דקות עברו מאז שנכנסנו לטרבלינקה ועד עכשיו , עד תאי הגזים ...יש לנו עוד שלוש דקות לחיות "...
הוא מרים עיניים רטובות לבנות ומוסיף :" ארבעים דקות מרגע שיהודי נכנס לטרבלינקה ועד הרגע שהכניסו אותו לתאי הגזים ... ארבעים דקות של ריצה "... 
                                      ------------------------------------------
האם ידעתם שאת הניגון ל"אני מאמין"  הלחינו ברכבת בדרך לטרבלינקה ?
אני לא ידעתי עד ששמעתי את הסיפור  המדהים מפי ילדתי.
הסיפור על רבי  עזריאל דוד  פסטג שהלחין  את המילים העמוקות .
כאן - השיר שמספר את הסיפור כולו ...

מה הייתם עושים?

מה הייתם עושים ?...
 אם הייתם מכירים ילדה
יפה וחכמה
ומוצלחת וטובה ונהדרת ,
ש... לא מאמינה בעצמה?
מה הייתם עושים?...
כל מילה שאתם אומרים - לא עוזרת ...
כל משפט שאתם מנסים - מעצבן אותה ...
כל נסיון לפתור את הדילמות שלה - רק מעצים אותן בעיניה ...
מה הייתם עושים?
הייתם רואים את כל המעלות שלה ...
ולא הייתם מצליחים לעזור לה לראות את מעלותיה בעצמה...
מה הייתם עושים?
אני במצב הזה , רק מחבקת אותה ,
ואומרת לה שאני אוהבת אותה ...
כי שום דבר אחר - לא עוזר ...
ואז היא -   בחוכמתה הרבה - שממש לא מאפיינת את בני גילה , אומרת : "אמא , זה בסדר ... זה כמו הסיפור עם הפרפר"...
מכירים את סיפור הפרפר ? ...