יום שלישי, 17 במרץ 2009

"את מכירה את הצב והעקרב?"

שואל אותי חייל צעיר וגבוה שנכנס לספריה .
שעת צהריים , עדיין שקט .
מה? אני מתבלבלת לרגע ורואה בעיני רוחי , מבעד למדים הירוקים והרובה - את הילד שהיה מסתובב פה בספריה , לעיתים די רחוקות , וממש לא ממהר להחזיר ספרים ...
"מה אתה מחפש?"
"את הספר הצב והעקרב" - הוא אומר בבישנות .
ואני לא יכולה שלא לתהות , מה לו - חייל ביחידה מובחרת ולספר ילדים? הרי כשהיה ילד בעצמו - בקושי קרא ספרים ...
אבל אני מחפשת ו... לא מוצאת .
"אין ספר כזה" - אני מודיעה לו בפסקנות .
"בטח שיש ", הוא עונה לי . "סיפרו לנו כשהיתי בגן ... אני זוכר" ... הוא מוסיף כמעט בלחש .
"רגע , רגע" אני אומרת , " זה בטח סיפור שנמצא בתוך ספר . יהיה לי מאוד קשה לאתר אותו אם אתה לא זוכר מי הסופר".
"לא , אני לא זוכר ... אבל אני חייב את הסיפור הזה"...
ואני רואה אותו ממהר לספרית הילדים ומתחיל לחטט במדפים ...
בשלב בזה , אני מתחילה לצחוק :"תגיד , אני שואלת אתה חושב שתמצא ככה את הסיפור ? תדפדף במאות ספרים וככה תמצא אותו?" ...
הוא צוחק יחד איתי ושואל :"יש לך אולי רעיון יותר טוב?" .
ויש לי .
אני מתקשרת לאחת הגננות בישוב ושואלת:" יהודית , מי כתב את הסיפור: הצב והעקרב"?
עודד בורלא , היא עונה מיד .
מכאן הדרך אל הסיפור קצרה מאוד .
אני ניגשת למדף , לוקחת את:"הספר הגדול של עודד בורלא"והנה "הצב והעקרב" ממש כאן ...
"איזה יופי!" הוא שמח , "אני רוצה להכין לחברה שלי הפתעה"...
"חברה?" אני סקרנית קצת ... "כן ... חיילת , הוא נבוך . חשבתי לצלם את זה , להדביק , לכתוב לה משהו ..."
"נו , אני אומרת - אז קדימה לעבודה "...
"הבעיה שאני צריך את זה למחר , אני נוסע אליה ואני לא כל-כך טוב בלגזור ולהדביק"...
אני מחייכת אליו :" להשתמש בנשק אתה יודע?..." "בטח שאני יודע!" , הוא צוחק .
בוא שב . אני אומרת , מנצלת את השקט הזמני של שעת הצהריים ... ותוך רגע , אני סורקת את הסיפור , גוזרת , צובעת , מדביקה ... מרגישה כמו בשיעור אמנות ...
הוא יושב לצידי , נבוך מתפעל בשקט וכשאני מסיימת ומגישה לו , אני מזהירה אותו :" שלא תגלה לאף אחד שאני עשיתי את זה"...
ואז הוא אומר לי בשקט בשקט :"את יודעת יש בסיפור הזה משהו במיוחד לחברה שלי ויש לה מחר יום הולדת ".
"מזל טוב ", אני אומרת ," חבר משקיען אתה" .
והוא ממשיך באותו קול שקט :" היא חולה"...
"לא נורא , אני מנחמת אותו , כמה ימים וזה יעבור ".
"זה לא שפעת ", הוא ממשיך כאילו מוכרח לספר לי,
"יש לה סרטן"...
ואז אני מבינה מה לחייל ביחידה מובחרת ולסיפור ילדים ...
ואני כל-כך שמחה שעזרתי לו ...

11 תגובות:

  1. שרלה אין עלייך הספרנית הכי טובה

    השבמחק
  2. תודה יגאל . איזה כייף שאתה קורא .

    השבמחק
  3. בס"ד

    אמא, הבלוג שלך ממש יפה.
    איזה כישרונית את, שאת לוקחת סיפורים קטנים מהיומיום וכותבת עליהם בצורה נעימה ומרגשת שממש כיף לקרוא.

    כל הכבוד.
    תמשיכי לכתוב.
    אוהבת אותך.

    השבמחק
  4. סיפור מרגש. אני מאד מקווה שהחברה של החייל תבריא בע"ה.
    במקרה שבפעם הבא הגננת לא בבית, את יכולה לעשות חיפוש של שם הסיפור בגוגל, הוא יביא לך את התוצאה הרצויה אם זה סיפור מוכר.

    השבמחק
  5. הי ביילע ,
    תודה על ההתייחסות .

    השבמחק
  6. קראתי ודמעות בעיני
    נהדרת את

    השבמחק
  7. תודה רבה סמדי .
    (יש מצב שניפגש אצל יגאל ב- 15 במאי)...

    השבמחק
  8. כמה פעמים אמרתי לך,"את חייבת לכתוב ספר"
    פיני

    השבמחק
  9. שרה תודה רבה שעזרת לי כל כך ביום ההוא, זאת היתה המתנה הכי טובה שנתתי למישהו בחיים, לא הייתי מצליח בלעדייך, מדהים איך משהו כל כך פשוט- סיפור קטן, מודפס על דף נייר עם איורים הופך בזמן הנכון והמקום הנכון לבעל ערך כזה שלא יסולא בפז. דרך אגב הסוף טוב היא החלימה ועכשיו הכל בסדר, רק שני דברים- 1 שהייתי ילד כן הייתי קורא הרבה ספרים ואחת הסיבות לכך היתה שפשוט היה כיף לבוא לספיריה כשאת היית שם ו2- תעשי טובה ותכתבי כבר איזה ספר- אני מבטיח שהפעם אני אחזיר אותו בזמן...

    השבמחק
  10. בחור צעיר ויקר ,
    מאוד משמח אותי שקראת מה שכתבתי .
    וכמה דברים :
    אחד - אם לא דייקתי בדבריי , אני מתנצלת .
    שתיים - כשאני אכתוב ספר , אני מבטיחה לתת לך עותק במתנה (עם הקדשה!) - ככה שלא תצטרך להחזיר אותו ...
    ושלוש - (רק כי אני לא יכולה להתאפק ) מחמם את הלב לראות איזה גבר מרשים הפכת להיות ,
    אם כי - אני לא מתפלאה , היית גם ילד מרשים .

    השבמחק