skip to main |
skip to sidebar
חופש גדול ...
קיץ , ים , בריכה , בילויים ...
אני לא ממש בראש של בילויים .
הסיבה ידועה ...
ובכל זאת ... החלטנו לנסוע לחו"ל .
במתכונת קצת שונה מהפעמים הקודמות .
החלטנו לנסוע בטיול מאורגן . אין לי כוחות לקחת מפות ולהתחיל להכין טיול . בא לי שמישהו אחר יעשה את זה .
אחי הקטן ואישתו ביקשו להצטרף אלינו . שיכנענו גם את אבא שיבוא .
לאן ניסע?
כבר מזמן רציתי לבקר בפראג .
שיטוט קצר באינטרנט מוביל אותי לטיול מאורגן של חברת :"השטיח המעופף" (שאחזור לספר עליה בהמשך)...
פראג , וינה , בודפשט .
יאללה , מתאים לי .תאריכים טובים , אמצע אוגוסט מעולה .
אנחנו סוגרים הכל בטלפון , גם אחי ואישתו וגם אבא ...
זה טיול שכולל ארוחות בוקר (המדריך דואג למצרכים ולחם מהארץ , ירקות הוא קונה שם) , וביקור במסעדות מקומיות כשרות .
סבבה .
זה לא אומר שלא לקחנו אוכל מכאן ...
מה שבטוח ...
יום שני , אמצע באוגוסט ,שתיים עשרה בלילה ...
אנחנו מחנים את האוטו שלנו בחניון לטווח ארוך ...
מגיעים לטרמינל ....
פוגשים את אחי ואישתו ...
תקלה ראשונה ... אבא מתבלבל ומחנה את רכבו בחניון לטווח קצר , במקום בחניון לטווח ארוך ...
זה מכניס אותי ללחץ אחרי שאני מחשבת כמה הוא יצטרך לשלם כשנחזור ...
אני שולחת אותו עם אחי , לתקן את הטעות ולשים את האוטו בחניון לטווח ארוך ... אלא שאז מתברר שהחניה בתפוסה מלאה , ומחזירים אותם לחניון לטווח קצר ...
יופי ...
התגברנו על התקלות .
נפרדנו מהמזוודות ....
ויאללה לדיוטי פרי...
טוב , לא בדיוק ...
אני לא במצב רוח לדיוטי פרי .
דווקא כולם הולכים , חוץ ממני .
אני יושבת בבית הקפה מול הדיוטי ...שקועה במחשבות ... נזכרת בכל הפעמים שהייתי פה , עם אחותי , עם אמא ...
נזכרת איך אמא הייתה קונה בלי הפסקה ... לנו , לנכדים ולנכדות שלה ...
משום מה הדיוטי פרי מאבד מהאטרקטיביות שלו בלעדיה ...
לא בא לי לקנות ...
עודי שקועה בעצמי ... מתקרבים שני גברים ושתי נשים לשולחן שאני יושבת בו לבדי ...
כל שאר השולחנות תפוסים ...
"אפשר לשבת כאן"? הם שואלים .
"שבו" ... אני בקושי עונה להם ...
והם מתיישבים ...
עכשיו כשאני כותבת את השורות האלו , אני מחייכת לעצמי ... כי מה שקרה אחר כך עם החבר'ה שהצטרפו אלי לשולחן ... לא יכולתי לדעת באותם רגעים שישבתי מכונסת בעצמי ...
מחכה להתרגשות מהנסיעה שתגיע כבר ... ולשווא ...
אז ישבתי שם ...
ליד השולחן ,
עם אנשים שאני לא מכירה ...
וכנראה שהייתי לא ממש נחמדה ...
ואז אבא חזר מהדיוטי וגם האיש שלי ...
והזוגות שאלו :"לאן אתם נוסעים?" ...
והאיש שלי ענה :" לפראג"...
והם אמרו : "גם אנחנו "...
והשאר ... (כמו שאומרים ) עוד יסופר בתולדות ישראל ...
כי מה שקרה אחר כך ...
אפילו אני לא יכולתי לדעת ...
יאללה ...
עולים למטוס ...
המשך יבוא ...
אז נכון , הקיץ עוד לא עבר ושנה חדשה עוד לא הגיעה ....
אבל אצלי עברה שנה .
עברה שנה מאז שאמא שלי איננה ...
הזמן לא עוצר מלכת אצל אף אחד אני יודעת .
אבל במקרה הזה , כל יום שעובר רק מעצים את החוסר שלה ...
כי אמא שלי חסרה לי בכל רגע ושניה משעות היום והלילה ...
- היא חסרה לי כשאני מתעוררת בבוקר וההכרה שהיא לא פה , מכה בי כל-כך חזק שזה כואב פיזית .
- היא חסרה לי כשאני מתקשרת לבית הורי והיא אף פעם לא עונה ...
- היא חסרה לי כשאני מתלבשת יפה והיא לא נמצאת כדי להתפעל , שכן לא משנה מה לבשתי ואיך זה נראה - בעיניה זה תמיד היה יפה .
- היא חסרה לי כשאני מבשלת משהו שלמדתי ממנה , ופתאום אני לא בטוחה בכמויות ... ואין את מי לשאול ...
- היא חסרה לי כשאחת מבנותי עוברת עוד שלב בחיים והיא לא פה כדי לשמוח איתנו ....
- היא חסרה לי כשאני הולכת לישון בלילה , ועבר עוד יום בלי שדיברתי איתה ...
- היא חסרה לי כל שבוע כשאני נכנסת לבית שלה ורואה את הכורסה שלה - ריקה ... ואז אני עולה לקומה השניה ומחפשת אותה בכל החדרים ... וכל שבוע אני מתאכזבת מחדש כשאני לא מוצאת אותה ...
ואני יודעת שהיא לא פה .
הייתי לידה כל הזמן , בימיה וברגעיה האחרונים ...
ועדיין כל שבוע כשאני באה לאבא , היא לא שם ... וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש ...
"כמה פעמים ביום את חושבת על סבתא?" שואלת הקטנה שלי בדאגה .
"פעם אחת" אני עונה לה .
"באמת?" היא נדהמת .
"כן" אני עונה בשקט .
"מהבוקר כשאני מתעוררת ועד הלילה כשאני הולכת לישון ,... פעם אחת"...
ואמא שלי אמרה לי שלושה ימים לפני שהיא נפטרה ,כשישבתי לידה בלילה כשכולם ישנו:
"אל תבכי שרה'לה ! אין צורך! תהיי גיבורה!"
והיתיי גיבורה ...
מאוד גיבורה ...
אבל עכשיו כשהיא כבר לא פה , אין לי יותר צורך להיות גיבורה ...
ורק הזיכרון של היד שלה שמלטפת אותי בזמן שהיא ביקשה ממני לא לבכות , כי אין צורך - מצליח לעצור אוקיינוס של דמעות ...
איך מארגנים את שבוע הספר? מישהו חשב על זה פעם???
כולנו מגיעים לכיכרות , קונים ספרים , פוגשים את הסופרים האהובים עלינו ...
אבל מאחורי הקלעים ...
מה קורה מאחורי הקלעים?
חברי הספרנים בוודאי יודעים על מה אני מדברת , אבל לאלו שלא יודעים ...
הנה טעימה קטנה ...
הגענו לזמן בשנה שבו צריך להתחיל ולתכנן את חגיגות שבוע הספר . הבעיה הקטנטנה היא שתקציב אין .
משרד התרבות עדיין לא העביר לנו תקציב .
איך אפשר לתכנן משהו ככה???
יכולתי להיות ראש קטן ולהגיד : אין כסף ...
אבל קשה לי .
קשה לי להיות ראש קטן ...
פניתי למתנ"ס , בשיחה ראשונית לראות מה אפשר לעשות .
"תשיגי תקציב ונדבר" - זאת התשובה שקיבלתי .
פניתי לממונה עלי במועצה ושטחתי בפניו את בקשתי : כסף ...
ועוד הייתה לי הברקה : המועצה שלנו חוגגת השנה שישים להיווסדה"...
"בוא נחגוג את שבוע הספר העברי בסימן שישים שנה למועצה"... אמרתי לו .
זה מאוד מצא חן בעיניו .
"תכיני לי תוכנית מתוקצבת ונראה מה אני יכול לעשות" . הוא אמר לי .
אז בניתי תוכנית .
דיברתי עם סופרים , עם מספרי סיפורים , בדקתי עלויות , כתבתי כל מה שאני מבקשת , דיברתי שוב עם המתנ"ס , שיניתי את התוכנית ... וזהו . כשהיה לי משהו מוגמר הלכתי שוב לממונים .
עכשיו לחכות ...
כמה זמן לחכות??
אין לי זמן ...
התאריכים שתכננתי כבר בפתח ....
יום , יומיים , שבוע ...
כל יום אני במועצה , מנדנדת ...
כבר התחלתי להרגיז את עצמי ...
אחרי שבוע וחצי קיבלתי אישור לתקציב מסוים ו... קדימה לדרך .
שוב אני נפגשת עם הבחור מהמתנ"ס , אנחנו נכנסים לעומק התוכנית, שוב אני משנה כי לא הכל מסתדר , וכשכבר אני בטוחה שהכל מסתדר - שוב בעיה ואני צריכה להתחיל מחדש...
דקה לפני שאני חוטפת סחרחורת רצינית מכל העניין הזה ... סגרתי תוכנית .
עכשיו צריך לפנות לבית הדפוס , זה גם לוקח כמה ימים ...
בסוף הפרסום שלנו מוכן . יצא יפהפה .
אנחנו תולים על כל לוחות המודעות בישובים , ומחלקים לכל תיבות הדואר של כל תושבי המועצה ...
זהו , אפשר קצת לנשום לרווחה ...
אבל מאוד מעניין אותי משהו ...
מה אתם חושבים?
כשמישהו מקבל את הפרסום שלי ומסתכל עליו ,
אתם חושבים שהוא מבין שזה חודש של :
עבודה קשה
וריצות
וטלפונים
ותיאומים
ואכזבות
ועוגמת נפש
ושוב הכל מהתחלה עד שהגענו לתוצאה הזאת????
לפעמים אני חושבת שכדאי לי להכנס לחדר מרוחק , לנעול אותו מבפנים ולזרוק את המפתח (דרך הסורגים) לנהר שנמצא מבחוץ ....
ולמה ? אתם שואלים ...
כדי שאני לא אגיד את הרעיונות שלי בקול רם ... רעיונות שבעקבותיהם אני מוצאת את עצמי עובדת אקסטרה עבודה , כאילו שלא די לי במה שיש גם ככה ...
ומעשה שהיה כך היה ...
במסגרת המאמצים שלי למצב את הספריה גבוה ככול האפשר , לקדם אותה ולהצעיד אותה קדימה - אני מוצאת לי כל הזמן דרכים שונות לעשות זאת .
אחד הרעיונות המצוינים שהיו לי הוא לרתום אימהות לפעילות בספריה .
קראתי לפעילות הזאת :"שעת סיפור עם אמא של _______ " ....
שלחתי מייל מפורט עם בקשה מהאימהות (לפחות אילו שיש להן ילדים צעירים) להתנדב .
ההיענות הייתה נהדרת .
רק ש....
אם חשבתי שתבוא אמא עם רעיון לסיפור ולפעילות , הרי שטעיתי ....
מה שקורה בפועל הוא שאני צריכה לבחור את הספר , לחשוב על פעילות מתאימה ואף לייצר אותה , מה שמוסיף לי עבודה ברמה שאין לתאר ...
התוצאה מקסימה .
הילדים באים בהמוניהם , הילד או הילדה שאימם מספרת את הסיפור מרגישים כמו נסיכים ...
הספריה הומה ילדים ופעילות ,
ואני נהנית מכל שניה ...
אבל ... לקראת הפעילות הבאה , נראה לי ששברתי איזה שיא ...
בשבוע הבא אמורה להתקיים שעת סיפור עם הספר הזה , שהוא ספר יפהפה עם מסר מקסים .
ואני חשבתי שיהיה נהדר להכין פאזלים לילדים מהתמונות של הספר ....
מישהו הכין פעם פאזל בעצמו???
ובכן .... אחרי שעשיתי זאת היום , אני לא בטוחה שאני ממליצה לאחרים ...
אם מישהו היה נכנס היום לספריה , לרגע הוא היה מתבלבל וחושב שהגיע לשיעור של בתיה עוזיאל ....
אני ...
יושבת ליד שולחן , ומסביבי שמיניות בריסטול , בריסטולים , בקבוקי דבק , מספריים , דפים גדולים עם התמונות מתוך הספר - שהגדלתי כמובן , כי התמונות המקוריות בספר היו קטנות מדי לטעמי ...
ואני מרוחה בדבק בכל מיני אזורים שונים שלי , כולל השיער ...
הייתי צריכה להדביק בריסטולים זה לזה - כדי לייצר עובי , ואז להדביק את התמונות על הבריסטולים ... ואז לצייר את הצורות של הפאזלים .. ואז לגזור ....
מישהו ניסה פעם לגזור צורות של פאזלים???
אין צורך לענות ....
מיותר לציין שהדבר הזה לקח שעות והאמת ... עדיין לא סיימתי ...
מזל שכמעט אף אחד לא ראה אותי או שמע אותי ...
כי מדי פעם מילמלתי לעצמי : "את משוגעת לגמרי ... אבל לגמרי ... אין ויכוח על זה"...
בסוף גם הרכבתי את הפאזלים , לראות שזה באמת עובד ....
מעניין מה יהיה הרעיון הבא שלי ...
שימו לב לשיחה ההזויה שהתנהלה היום בספריה :
שעת צהריים , עדיין שקט אצלי ...
קבוצה של מתבגרים מתפרצת בצהלות לספריה ... אני מסתכלת עליהם מהצד ....
הם מתיישבים ליד אחד השולחנות ומסתכלים בספר השיאים של גינס ...
נער: (בן 17 אני מעריכה ) : " איזה פאדיחה לבוא לספריה , אני מרגיש כמו ילד קטן" ...
אני : (שותקת בינתיים ) ...
נער : "וואו , שנים לא הייתי פה ... מה? אנשים באים לכאן"? (הוא שואל אותי) .
אני : (מתאמצת לא לצחוק) "כן , אנשים באים לכאן" ...
נער :"מה? בשביל לקרא ספרים ? גם בנים"? ...
אני : " הרבה בנים , בשביל לקרא ספרים , בשביל לעשות עבודות , בשביל להיפגש עם החבר'ה ... תבוא עוד שעה שעתיים בערך ותראה כמה אנשים יהיו פה" ...
נער : "אבל פאדיחה ... תארי לך אני יוצא למועדון , החבר'ה שואלים אותי איפה היית אתמול ... מה אני אגיד בספריה? יצחקו עלי" ...
אני : (אולי לא מבינה את הדור הזה) ... "נסה ... אולי הם ישאלו אותך איזה ספרים חדשים היו על המדפים" ...
נער : "שלא תחשבי ... אני קורא ספרים , קראתי את כל חיים ולדר וגם את מנהרת הזמן" ...
אני : (מתגלגלת מצחוק כבר ... לא מצליחה להתאפק ) ...
נער : "תגידי ... גם בנות באות לפה"?
אני : "ברור" ...
נער : "יפות"?
אני : "יפהפיות" ...
נער : "וואלה ?... תרשמי אותי , תרשמי אותי ... אבל פאדיחה , שלא יחשבו שאני חכם מדי" ...
נו , מה אתם אומרים?
זאת הודעה ממש חשובה ...
דרמטית אפילו ...
נשברתי ...
אני כאחד האדם ...
פתחתי חשבון בפייסבוק ...
לא יאומן , אני לא מאמינה על עצמי ....
למרות השקפת עולמי -
( זאת שחושבת שפייסבוק זה דבר נוראי , וכל הציבוריות יתר הזאת מפחידה אותי עד מאוד ) ...
למרות כל ההצהרות שלי השכם והערב -
(אני לא רוצה פייסבוק! בשביל מה זה טוב?? מה זה החברים הוירטואליים האלו? איזה זילות במושג חברות )....
והנה אני מוצאת את עצמי מקשיבה להסבר מלומד מפיה של בכורתי , שמראה לי איך משנים את הגדרות הפרטיות , מה זה לכתוב על הקיר , איך מאתרים חברים ... ו... מה זה כל הפירסומות האלו???
אחרי שיכנוע ממושך הסכמתי להוסיף תמונה לפרופיל החדש שלי ... שזה ממש דרמטי בשבילי ...
תמונה שלי באינטרנט ... כנראה ירדתי מהפסים לגמרי ... :-)
"אמא , אמא יש לך בועה" , קוראת פתאום הבת שלי בהתרגשות .... ואני לא מצליחה לזהות אם זו התרגשות אמיתית או מעושה ....
"מה זה בועה"? אני שואלת .... ( בורה לגמרי בפייסבוק) ...
"מישהו שלח לך הודעה , או הציע לך חברות "...
"תראי "...אני אומרת לה , "לפי הפייסבוק הזה - אין לי בכלל חברים "....
"אה , בעצם נרשמתי רק לפני שניה ... מזל , כבר נבהלתי . חשבתי שאני בודדה בעולם "....
ואם אתם שואלים איך זה ששניתי את דעתי ונרשמתי ? ....
זה מאוד פשוט ...
קודם כל לא שיניתי את דעתי , אני עדיין לא בעד פייסבוק ....
אלא ... שאחי הקטן נסע לטיול אופניים במדבר מואב ....
הוא העלה תמונות לפייסבוק , ואני מצאתי את עצמי מתחננת לשתי בנותי שיתנו לי לראות את התמונות דרך החשבונות שלהן ...
"אוף אמא תפתחי לך חשבון משלך בפייסבוק " ...
זאת התשובה שקיבלתי ...
נו ,נו , אז לא נותרה לי ברירה ....
נאלצתי לפתוח לי חשבון ...
אני עוד לא ממש יודעת מי נגד מי פה , אבל אני בטוחה שאלמד מהר ....
אז מה אתם אומרים?
אפשר להציע לכם חברות? ...
אז כן... תתפלאו, אבל ספרנות זה משהו שלומדים ...
ולא רק לתואר ראשון יש במקצוע הזה גם תואר שני ...
אני כבר מזמן לא נעלבת מהשאלה הזאת , התרגלתי ...
אני גם מודעת לכך שהרבה אנשים חושבים שכל אחד יכול לשבת בכסא שלי ולהשאיל ספרים ...
רק ש... השאלת ספרים , זה רק דבר אחד ממכלול העבודה שלנו .
לקטלג , למפתח , ללמד אנשים לחפש במאגרי מידע , לדעת איפה לחפש מה - אלו דברים שלומדים אותם .
ולא כל אחד שלמד הסטוריה או תנ"ך - ידע לעשות .
אני בדעה לתת מקום וכבוד לכל מקצוע ומקצוע ולצערי...
המקצוע שאני בחרתי בו - "זוכה" לזילות רבה מצד אנשים שלא ממש מבינים מה זה ספרנות ומה זה מיידענות .
לפעמים כשאני נותנת הנחייה לסטודנטים שצריכים לכתוב עבודה סמינריונית והם מתקשים באיתור החומר או בבניית העבודה , או כשאני פותרת בעיות טכניות במחשב - כי גם את זה למדת בעוונותי הרבים ...
אני תוהה מאין מגיעה הזילות הזאת ...
הרי ספרנים צריכים המון ידע בהמון תחומים ....
לפני כמה ימים ישבה קבוצה עליזה של שמיניסטים ליד אחד המחשבים , הם עשו עבודה ביחד .
דווקא לא ביקשו עזרה , זאת אני שהסתקרנתי וניגשתי אליהם לראות מה הם עושים ....
לשאלתי , הם ענו שהם עושים עבודה שתחשב להם יחידת בגרות ...
ביקשתי להציץ ...
"לא ככה כותבים רשימה ביבליוגרפית ", אני אומרת להם . "יורידו לכם נקודות סתם" ...
אני מפנה אותם לכללי הציטוט של ה - MLA ...
הם מסתכלים עלי - בתדהמה , ואני מסבירה להם שיש כללי ציטוט ...
גם במדעי הרוח וגם במדעי החברה .... וכדאי לעבוד לפי הכללים האלו .
הם יקבלו ציון יותר טוב .
כל פעם אחרי אירוע שכזה ... אני תוהה מאין מגיעה הזילות במקצוע הזה ...
ולמה החלטתי לכתוב ולשתף במחשבות שלי ?
כי בדיוק לפני שבוע נכנסו לספריה זוג צעיר והיא שאלה אם אני מחפשת ספרנית לעבודה ...
אמרתי לה שדווקא כן , אני מחפשת ספרנית , שיש לה תואר בספרנות , ואני לא מוכנה להתפשר ולקבל מישהו לא מקצועי ...
והוא שאל בתמהון אמיתי : "מה??? לומדים את זה??? לא ידעתי "...
אז כן .
לומדים את זה .
ו ... אם אתם מכירים ספרנית מקצועית שמחפשת עבודה , שילחו אותה אלי ...
