הידד לטכנולוגיה...

זה היה די פתטי אני מודה ...לצאת מהחנות בדילוגים ובקריאות שמחה ...
אני יודעת שהאישה המוזרה ( אני )  והצוהלת , משכה אליה כמה מבטים וכמה גבות הורמו אפילו למראיה ,  אבל לא יכולתי להתאפק .
אחרי הרבה התלבטויות והרבה מחשבות , אחרי  הרבה בעד  והמון נגד ...
החלטתי להצטרף למין האנושי  ובאיחור לא אלגנטי בכלל , לקנות לעצמי סמארטפון ...
למה בעד?  זה הרי ברור .  להיות מעודכנת , לצעוד עם הקידמה והטכנולוגיה , להיות כמו כולם ...
למה נגד?  כי קודם כל הסתדרתי טוב מאוד בלי . אז בשביל מה?
זה נכון שכולם אמרו לי , שברגע שאני אתרגל לפלא החדש , לא אבין איך הסתדרתי קודם , וכנראה שהם צדקו , אבל באמת  שלא היה לי חסר .

הסיבה השנייה והפרוזאית משהו היא ... שפשוט אני כל-כך אוהבת את מכשיר הטלפון הנייד הישן והלא מתקדם שלי , שממש היה קשה לי לוותר עליו .

הסיבה השלישית והכי אמיתית אני חושבת  היא : שגם ככה אני מכורה קשות לטכנולוגיה .  למחשב , ללפטופ .  לפעמים נדמה לי שאני מבלה ברשת יותר שעות מאשר אני נמצאת בעולם האמיתי ...אז להוסיף על זה עוד סמארטפון שהוא כמובן מחשב לכל דבר ,  נראה לי  שאני בכלל אתנתק מכל מגע אנושי ...

אתם יודעים , יש מרפאות מיוחדות בבריטניה שמטפלות באנשים שמכורים לטכנולוגיה ... גם לפני הסמארטפון יש חלקים  במשפחה שלנו שחושבים שצריך לשלוח אותי דחוף לשם ...

האמת היא שמה ששבר אותי היה הוואטצאפ .   מכירים נכון?  אפליקציה מתוקה להפליא שאפשר לתקשר דרכה בחינם , ומה שהכי כייף בה זה שאפשר לבנות קבוצות , ואז מתקשרים עם כמה אנשים ביחד .  אז אחרי שהבנתי שאחיי משתעשעים להם בקבוצת  משפחה – בלעדי...  החלטתי שזה ממש לא יעלה על הדעת!  קבוצת משפחה בלעדיי ...
ופתאום כל-כך התחשק לי מכשיר חכם ...  פשוט לא שלטתי  בעצמי, והלכתי לקנות .
זהו .
עכשיו אני מתקדמת באופן רשמי . מחוברת בכל מקום לכל מקום ו... אז התחילו הבעיות .
הבעיה הראשונה התגלתה בפעם הראשונה איתו , כשרציתי לנסוע  באוטו שלי לאנשהו ...
"איך לעזאזל אני מחברת את הדבר הזה לבלוטוס  של האוטו"?  אני שואלת את עצמי ...   את הטלפון הישן חיברתי בשנייה . לא היו יותר מדי אופציות . אבל החבר החדש והנוצץ שלי ... זה כבר סיפור אחר .
"אימא תשחקי איתו " .   כך הקטנה שלי ... היא הראשונה אצלנו בבית שקיבלה סמארטפון מתנה מסבא . והיא אלופה , אין דברים כאלה ... "תיזהרי על האצבעות שלך "... אני מעירה לה תמיד , "שלא תקבלי נקע מרוב המהירות שהן זזות על הסמארטפון"...

לדור שלהם אין בעיה . הם הרי נולדו מחוברים לחיבור אלחוטי . הדור הזה שכבר מהגן שיחקו עם משחקי מחשב , כמו שאנחנו היינו אלופים בדוקים ...  הם לוחצים פה , מזיזים שם ... והכול עובד  להם כמו שעון שוויצרי ... "שיחקתי" , אני עונה לה .  "לא עובד"...

טוב , זאת לא בדיוק האמת .  הסמארטפון חדש ונוצץ ... אני לא רוצה לקלקל אותו חלילה ...

מזל שאחותי  קצת יותר נועזת ממני ... לחצה פה , החליקה שם והמכשיר התחבר לבלוטוס ...  יופי , סוף סוף אפשר לנסוע ברוגע . (לפני שמצאנו את החיבור , נאלצתי לעצור בצד כדי לקבל  שיחות , שזה מסוכן כשלעצמו ... אבל הכי מרגיז היה שגם את הרמקול , לקח לי זמן למצוא)...

בעיה נוספת התגלתה כשהבנתי שאמנם אני מחזיקה מעצמי מתקדמת טכנולוגית (יחסית לגילי) ... אבל מסתבר שבזמן שסירבתי להתחבר לעולם האמיתי של הסמארטפונים  העולם הלך עוד כמה מאות צעדים קדימה , ואני נותרתי מאחור .  אין ברירה אלה להיעזר  בילדה הקטנה שלי , שהיא כנראה כבר לא כל-כך קטנה ... ולא תמיד יש לה עצבים לאימא שלה , מה לעשות ...

אז אנחנו יושבים בערב בסלון ...  ואני לא מפסיקה לשאול שאלות ...  "אוף אימא , נסי לבד . אמרתי לך כבר , תשחקי איתו .  ככה תלמדי "...  כך הקטנה .  "וחוץ מזה אימא , את ממש מכורה אולי תעזבי אותו קצת?"...   ממשיכה הקטנה שלי להטיף לי מוסר ... זאת שקמה בבוקר עם המכשיר החכם שלה , הולכת איתו לישון , ויש לה גם מטען נייד עבורו שחלילה לא תתקע באמצע הדרך בלי סוללה ...

אני הרי ידעתי שזה יקרה !  ידעתי שאם יהיה לי מכשיר חכם הוא יהפוך לאחד האיברים החיוניים בגוף שלי ... "אימא"!   מישהו קורא לי ...   אופס , לא שמעתי .  "מה"?  אני מרימה את בבהלה את הראש מהמכשיר . לא נעים ...  הבנות צריכות אימא ...  הבעיה שכל צפצוף מהווטצאפ מקפיץ אותי בחזרה אליו ...   טוב די זהו !  אני מחליטה לכבות את הרשת האלחוטית ולהתנתק קצת מהעולם האמיתי , וירטואלי , רשתי  ...  קצת שקט .  סלון , בנות , כוס קפה  וזהו ...  זאת הבעיה של הדור הזה . אנחנו כל הזמן מחוברים למשהו ... כבר  שכחנו מה זה סתם ערב שקט , בבית , בחיק המשפחה .  אז אחרי שאני כיביתי את הרשת האלחוטית שלי וככה עשו גם כל בני הבית  , גם אלו שמקטרים עלי ... היה לנו ערב שקט ונחמד ביחד .

יום הולדת ארבע ... לבלוג כמובן ...

הנה עוד שנה עברה לה והבלוג כבר בן ארבע ...
כמעט פיספסתי את התאריך , תאמינו או לא ...
אני זוכרת שזה בינואר ברור ...
אני אפילו זוכרת את התאריך המדויק שבו כתבתי את הפוסט הראשון  שלי ...
אני זוכרת אפילו שאחרי שכתבתי את הפוסט הראשון לא הייתי בטוחה שיהיה שני ,
אבל האמת היא שזה כל כך מצא חן בעיני ... שמצאתי את עצמי כותבת עוד ועוד ...
אני חייבת כמובן להזכיר את האיש היקר הזה שבלעדיו כל זה לא היה קורה ....
כמו שכתבתי בפוסטים קודמים שבהן חגגתי לבלוג שלי  יום הולדת , הכל התחיל באותו קורס  לפני ארבע שנים
שאני בכלל לא התכוונתי ללכת אליו ....
והשאר הסטוריה ...
יגאל היקר הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו מבלוגים ,
ולמרות שאני כותבת פחות ממה שהייתי רוצה -  אני כותבת .
הרבה דברים קרו כאן בשנה החולפת ...
אחד החשובים שבהם הוא שעורך עיתון מקומי  גילה את הבלוג הזה ...
הוא קרא , התלהב , והזמין אותי לכתוב טור קבוע בעיתון שלו ...
שזה מאוד החמיא לי , אני מודה  וגם הייתה לי הזדמנות לכתוב בעיתון פוסטים שהעליתי לבלוג עם איזכור של הבלוג בסוף הטור .
גם זה בהמלצתו האדיבה של יגאל ...

אז בואו נדבר קצת על חתן השמחה ....
הרבה לא השתנה בו מבחינה ויזואלית בארבע שנים האלו ...
גם בגלל  שאני לא מוצאת זמן לעשות את זה ,
גם בגלל שאני פוחדת שכל שינוי שאני אעשה יחרב אותו (וזה כבר קרה לי פעם  , ניסיתי לשנות משהו , הכל פתאום נהיה הפוך , נכנסתי להיסטריה שחבל על הזמן ... ועד שהצלחתי להחזיר אותו למראה שהייתי מרוצה - יצאה לי הנשמה) ... 
וגם בגלל ...
וזאת הסיבה העיקרית אני חושבת ... שזה לא נראה לי כזה חשוב ...
לא יודעת ... תמונות , צבעים ורעש נראים לי מינוריים בבלוג .
מה שנכתב פה , הוא מה שחשוב בעיני.
ומי שמכיר קצת את האופן שבו אני כותבת , יודע שבכל פוסט מושקעת הרבה מחשבה והמון לב ...
לפעמים אני כותבת פוסט שלוש פעמים במחברת שלי , עד שאני מעלה לרשת ...
וגם אז ... עד שאני מקליקה על  "פרסם" יכולות לעבור כמה שעות ...
כמו שכתבתי בפוסט הקודם כשמלאו לו שלוש ...
הקוראת מספר אחת שלי כבר לא פה לצערי ...
ואני חייבת להזכיר אותה , קודם כל מפני שהיא כל כך חסרה לי ,
אבל מעבר לזה , הבלוג הזה הוא גם בזכותה ...
היא כך כך נהנתה לקרא בו ,
הייתה כל כך גאה , אז גם כשלא היה לי חשק לכתוב ,
עשיתי את זה בשבילה ....
ואחרי שהיא עזבה אותנו ...
אין לי ספק שהיא הייתה רוצה שאמשיך ...
הרי היא הייתה בטוחה שאני מינימום שייקספיר ...
וגם אם זה בוודאות לא נכון , זה נעים שהיא  חשבה עלי ככה ...
לא התכוונתי שהבלוג הזה יהיה בלוג אישי , אבל ככה יצא .
מצאתי את עצמי בלי הרבה בעיה מספרת על כל מיני חוויות , שהיה נראה לי בסדר לשתף .
ופתאום התחלתי לקבל מיילים מאנשים שנגעתי להם בלב והתרגשו ...
ופתאום החוויה שלי , שהייתה נראית לי הכי שלי - מסתבר שעוד מישהו הרגיש כך לפני ...

ובכל זאת , זה יום הולדת ...
אז מה נאחל לו -לבלוג ?
שימשיך להיות לנו כייף ביחד .
שאנשים שאני לא מכירה יכתבו לי מייל שהם נהנו לקרא ...
שאני אמשיך לכתוב ... אולי מי יודע , אולי פעם החלום של אימא שלי יתגשם ...
אולי אני אכתוב ספר ....
 

כנס מנהלי ספריות 2012

טוב , אני חייבת הקדמה קטנה .
לקח לי יותר מדי זמן להעלות את הפוסט הזה , בכל זאת הכנס היה לפני חודשיים ...
פשוט לפעמים ... בחיים כמו בחיים האנרגיות שלי מופנות לדברים אחרים .
אז למרות שהכל היה כתוב - כבר יומיים אחרי הכנס ...  במחברת המפורסמת שלי ,זאת שאני כותבת בה כל דבר לפני שאני מעלה לרשת , רק עכשיו אני מתפנה להעלות את הכתוב לכאן .
אז הנה הסיכום , מנקודת  המבט הכי פרטית שלי ...

הכל התחיל כמובן מזה שחיפשתי במפה : איפה זה בכלל קיבוץ הגושרים? ...
"מה זה? מישהו השתגע?" ... חשבתי בבהלה ראשונית . "למה לגרור אותנו כל-כך רחוק?" ...
ואז נזכרתי שבעצם צריך להתחשב גם בצפוניים . תמיד הם נוסעים למרחקים , אז מותר גם לדרומיים לנסוע קצת , לא נורא ...חוץ מזה כל הארץ הזאת , היא כזאת קטנטנה ... אז מה אני מקטרת בכלל ...
אז ...  מתל אביב בהסעה לצפון - שלוש שעות ...
היה שמח .
פיטפטנו , צחקנו , הכרנו מנהלות חדשות .
הייתה אחלה נסיעה , ואני ממש לא חובבת נסיעות באוטובוס ...
השנה הכנס היה בסימן הפרידה מויקטור ...
ההרצאה הראשונה של הסופרים אמנון שמוש ומשה סקאל - לא דיברה אלי ...
אמנון שמוש דיבר על :"כתיבה מזרחית"  לעומת :"כתיבה אשכנזית" ...
פעם ראשונה שאני שומעת את המונחים הללו ...
אני מודה שכל פעם שהשד העדתי , יוצא מהבקבוק אני מתרגזת .
מכל מיני סיבות שאני לא אפרט עכשיו .  דווקא בגלל שאני אשכנזיה , דווקא בגלל שגדלתי בחברה מזרחית ... דווקא בגלל שבן זוגי היקר - הוא גבר מזרחי . יש לי הרבה מה להגיד בנושא ... אבל עזבו ...
כשיצאנו מההרצאה וכולי עצבים ... הרגיעה אותי בשניה חברתי הטובה ...
"עזבי , הוא עבר את השמונים ... כתב בתקופה אחרת משלנו ... אל תכעסי עליו"...
צודקת , אין מה להגיד .
עדיף להשקיע את האנרגיות בדברים מהותיים יותר .

אירוע הפרידה מויקטור  היה מרגש במיוחד .
לצלילי מחיאות כפיים סוערות נכנס ויקטור לאולם מלא אורחים מכובדים , ומנהלי ומנהלות ספריות .
ויקטור פורש וכולנו נרגשים ונרגשות .
מאז שאני זוכרת את עצמי בספרייה , ויקטור היה שם .
תמיד קשוב , תמיד אכפתי , תמיד עניני , כשטובת הקוראים הוא הכוח המניע אותו - בכל שנות עבודתו רבת הפעלים .
"מלך הספרים" - כך כינה אותו אבשלום קור שהנחה את הערב המרגש ..
ויקטור הוביל מהפכה בספריות הציבוריות והפך אותן למרכזים קהילתיים, תרבותיים המשרתים את כלל הקהילה .
הרבה אנשים מכובדים בירכו את ויקטור .
ראינו סרט מרגש שהפיקו לכבודו , הקשבנו לשירו המרגש של פרנק סינטרה : 
I did my way  שהיה כל-כך במקום ... ולסיום ארבע מנהלות ספריה מוכשרות במיוחד : יורית , תרצה , סיגלית ואווה - שרו לויקטור שיר שהן כתבו לפני המנגינה של :"אהבה בת עשרים" .
היה ערב מדהים , מרגש , מתוכנן בקפידה ובאמת מגיע למארגנים יישר כוח גדול .

ויקטור בהחלט ראוי לכבוד הכבוד לו זכה בערב זה .
ישבתי באולם , מקשיבה למילים החמות שנאמרו על האיש ונזכרתי באירוע אישי שהיה לי איתו לפני שנתיים וחצי ...
זה היה סמוך מאוד לזמן בו איבדתי את אימי .
הייתי בספרייה , שקועה בניירת  ומזוית העין ראיתי מישהו מגיע לספרייה ומסתכל על הלוח בו כתובות שעות פעילות הספרייה .
לא הרמתי את הראש כי באמת הייתי עסוקה , אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי :"כמה זמן בנאדם מסתכל על השעות?"...
ואז ... הדלת נפתחה ושמעתי קול מוכר אומר לי :"שלום".
עכשיו הרמתי את הראש ... וראיתי להפתעתי את ויקטור , שהיה מסתבר בביקור בחוף אשקלון  והחליט על הדרך לקפוץ לבקר אצלנו ...
מאוד שמחתי לקראתו , והוא שאל :"מה שלומך?" ...
ומצאתי את עצמי אומרת :" האמת ... לא כל כך טוב  ויקטור" ...
והוא שאל :"מה קרה?" ...
ואני עניתי :" איבדתי את אימא שלי לפני שבועיים"...
והוא אמר :"אני כל כך מצטער , אני משתתף בצערך "...
ואני אמרתי :" היא הייתה כל-כך צעירה"...
והוא שאל :" בת כמה?" ...
ואני עניתי .
והוא אמר :"אוי ואבוי ... היא הייתה בגילי"...   ואחרי רגע של שתיקה  הוסיף בחיוך גדול :" את יכולה להיות הבת שלי"...
והוא ישב איתי בספרייה , לפני כשנתיים וחצי , כשכל נשימה שנשמתי הכאיבה לי מרוב צער ...
ושוחחנו על המון נושאים , אישיים ומקצועיים ... וכל פעם כשמישהו נכנס הוא הפסיק לדבר והניד בראשו כאומר : "יש לך קהל , טפלי בו"...
אני זוכרת שאחרי שהוא הלך חשבתי לעצמי :"איזה איש מדהים"...

התחלנו את הבוקר ביום השני להשתלמות עם יוסי יסעור . הוא דיבר על ההגיון של קבלת החלטות .
הצחיק אותנו עד דמעות , זאת הייתה דרך נהדרת להתחיל את היום .
אחר כך יצאנו לטייל .  אני בחרתי בטיול של ה"קשישים "...  אלו שנוסעים ממקום למקום באוטובוס .
התחלנו בשאר ישוב , באנדרטה המדהימה שעשו לזכר חללי אסון המסוקים , המשכנו לאריה השואג בתל-חי
וסיימנו ב"מצפה בניה"  לזכרו של בניה ריין .
אני נהניתי .

הרצאה נוספת שהרשימה אותי מאוד וגם גרמה לי להחוויר מחרדה , הייתה הרצאתו של גלעד האן .
גלעד הוא חוקר עבירות ופשעי מחשב .
האולם כולו הזדעזע  כאשר גלעד סיפר לנו איך פועלים פדופילים ברשת .
איך ילדים יכולים להיפגע דרך הרשתות החברתיות .
וכמה חשוב ללמד ילדים גלישה בטוחה מהי .
זאת הייתה הרצאה שהשאירה בי חותם עמוק .
אני מודה שנבהלתי מאוד .
למרות שהבנות שלי כבר גדולות , היה מבהיל להקשיב לנתונים .
איך אנשים מתחזים , מרמים ופוגעים בילדים תמימים .

הכנס היה מעולה . אבל כאמור , כמו שאני תמיד מסיימת פוסטים על כנסים והשתלמויות ...
הלמידה הכי טובה והכי פוריה , היא בארוחות , בהפסקות , בשעות הקטנות אל תוך הלילה ...
הזמן שבו ישבנו אחת עם השניה  והקשבנו לאיך עושים דברים במקומות אחרים .
אז זהו , למרות המרחק הגדול שנדרש מאיתנו לנסוע , ולמרות הטעות המרגיזה בתעודה של סיום ההשתלמות , שכל הפרטים שלי שם שגויים ...   היה אחלה כייף .
נהניתי , למדתי , ונתראה בכנס הבא . אולי בעצם לפני ...

יש לי כנפיים ...

דמיינו סיטואציה:
שתי בנות , אחת בת שש עשרה , השנייה בת שמונה עשרה . אחת עם שער כהה ארוך והשנייה בלונדינית חמודה.
בעלת השער הכהה – חולה . יש לה חום , היא ממש לא מרגישה טוב . מצוננת משתעלת , ממש חולה ....
הבלונדינית יושבת לידה , מחבקת אותה , משגיחה עליה , מצחיקה אותה...
ואז ההורים של הנערה החולה נכנסים לחדר שבו יושבות שתי הבנות – כדי לקחת את הילדה החולה הביתה.
האב שואל את האם בלחש: "מי זאת החברה? אני לא מכיר אותה"... האם צוחקת:" היא לא חברה שלה , היא המדריכה שלה"...
סיטואציה אמיתית. התרחשה לפני כמה שנים , ואם לא ההתרגשות והגאווה שאופפות את כולנו השבוע - לא הייתי שוקלת אפילו לספר לכם את האנקדוטה הקטנה הזאת , שיש לי חשד גדול ששתי הבנות המדוברות מזמן לא זוכרות...

השבוע בסיום קורס הטיס – סיימה את הקורס גם בחורה צעירה , דתייה ובלונדינית ...

נערה צעירה שאנחנו מכירים היטב – הלא היא הייתה המדריכה של בתנו...
אינני יודעת כמה אנשים יודעים , אבל ת' אשר סיימה קורס טיס השבוע , עשתה שנה וחצי שירות לאומי לפני כן. באמצע השנה השנייה  היא החליטה לתת צ'אנס לקורס טיס  והתגייסה לצבא...
אני מכירה אותה בתור נערה מתוקה , חמודה ונחבאת אל הכלים...
בכל התקופה שהייתה בקורס הקפדתי להתעדכן מה קורה איתה , איך הולך לה ... בכל זאת קורס טיס , אחד הקורסים היוקרתיים והנחשבים ביותר בצה"ל ... וכבר עשו עליה כתבות בעיתונים עוד במהלך הקורס ... העובדה שהיא בחורה דתייה  משכה אליה  הרבה תשומת לב . לי זה מאוד הפריע כל הכתבות המוקדמות , עם הסיפורים והספקולציות השונות . חשבתי אז בליבי ... שיתנו לה לסיים את הקורס בשקט ואז שיכתבו עליה ...

אז הנה היא סיימה , ואנחנו גאים בה מאוד ומאושרים בשבילה עד אין קץ .

מתרגשים מאוד למען האמת , ואני כותבת את הפוסט הזה מאוד בזהירות כי אסור לתת פרטים ואסור להגיד יותר מידי ...
מה שהכי הצחיק אותי השבוע זה שבפייסבוק היא שינתה את שמה , ומישהו שאל "למה"?
ומישהי ענתה:"הנחיות ממקום העבודה"...
אז רציתי באופן אישי לשלוח לך מכאן , ת' היקרה – חיבוק ענק והמון ברכות , ורציתי להגיד לך שכבר אז כשהשגחת על הילדה שלי , כשהייתה חולה – כבר אז ידעתי שאת משהו מיוחד...

* תוספת מאוחרת .
 אוקטובר 2014  -  תמר  אריאל  - שהפוסט הזה מספר עליה נהרגה בסערת שלגים בנאפל . 
אסון נורא בלתי נתפס בכלל ...
אנחנו עוד לא מעבדים אפילו את גודל האסון ...
עכשיו כבר מותר לכתוב את שמך יקרה שלנו ...

ונציה היפה ...

בקיץ האחרון טיילנו בצפון איטליה . התחלתי לספר כאן ועדיין לא המשכתי ... אני יודעת שיש כמה אנשים שמצפים בקוצר רוח להמשך ... אבל קרו כל מיני דברים בחיים שלי שהסיטו אותי מהסיפור על הטיול . על חלקם כתבתי , על חלקם לא ... ובכל זאת הגיע הזמן ואני ממשיכה בסיפור .

אנחנו באוטובוס נוסעים לכיוון ונציה .

המולה , רעש וצחוקים מסביב . אנשים בחופשה ... מרשים לעצמם להשתובב ...
הקבוצה שלנו מונה גם כמה בני נוער ... מה שמוסיף להמולה והשמחה שסביבנו ...
חמישה שבאו עם ההורים , (משתי משפחות)
שניים שבאו עם סבתא (ואיזו סבתא ... אני עוד ארחיב עליה)...
ועוד אחת שהצטרפה לאביה .
כאמור פנינו לכיוון ונציה ...
מלכת הים האדריאטי ...
כבר הרבה זמן שאנחנו מתכננים לבקר שם והנה תכף זה קורה ...

את ונציה מרכיבים 117 איים שונים . כל אי יפה מחברו . יש בוונציה 150 תעלות וארבע מאות גשרים , ותעלה גדולה בצורת S במרכז – כדי שהאוכלוסייה תוכל לנוע ממקום למקום .

יהואש ,המדריך שלנו לוקח את המיקרופון בידו ו"מרביץ" בנו תורה ...
אני מוכרחה לציין שהידע שלו נרחב ואני מתרשמת ... שלא כמו המדריך שהיה לנו לפני שנה ...
ההוא – ידע להקריא מאוד יפה ... מהחוברת שהוא חשב שאנחנו לא מבחינים בה ...
לוונציה היה צי ימי חזק מאוד , מה שאיפשר לה לשלוט על כל האזור .
הדגל המפורסם של ונציה הוא דגל הארי המכונף . היכן שהוא התנופף , היה סמל לשלטונה של וונציה באזור .
כמובן שיש בוונציה גטו יהודי .
האם ידעתם שהמושג :"גטו" הומצא בוונציה???
הגטו היהודי של ונציה הוא למעשה הגטו הראשון שהיה אי פעם .
מקור המונח גטו הוא ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto), ומאז הפך השם להיות רווח לכל רובעי היהודים באירופה .
ונציה מתקשרת אצלי להמון רומנטיקה ... גונדולות , מים ,איטלקים חסונים ...

אנחנו חוגגים עשרים וחמש שנות נישואים ואני מחכה לראות האם אלוף נעוריי יקיים את הבטחתו ( הכרחתי אותו להבטיח האמת) .... וישיר לי שיר רומנטי כשנשוט לנו בגונדולה .... אל תעצרו את נשימתכם ... זה לא קרה ... עשרים וחמש שנה הוא לא שר לי , מה פתאום שהוא יתחיל דווקא באיטליה??? ... תוסיפו לזה כמובן את העובדה שהינו בגונדולה עם עוד שני זוגות חוץ מאיתנו ... כך שהתנאים לא אפשרו לו ... לדעתו כמובן ...

ונציה מהממת. לאן שלא מסתכלים יש מים . כמויות אדירות של מים , וכל החיים מתנהלים מסביב למים .יש שם אוטובוסים – אוניות ,אמבולנסים – אוניות , ניידות – אוניות , ראינו אפילו אוניית – לימוזינה ... גם פינוי האשפה נעשה דרך אוניה .

המדריך האיר את עינינו שלא כדאי להגיע לוונציה עם מכונית פרטית . החנייה בטרונקטו , שזהו המקום בו משאירים את המכוניות לפני שמתחילים לטייל בוונציה - מאוד מאוד יקרה , ומסתובבים שם המון גנבים.
טיילנו בגטו של וונציה . כל פעם שאני מגיעה לאתרים יהודיים בחו"ל ... משהו קורה לי. מין תחושת כיווץ כזאת בבטן שאין לי הסבר הגיוני לגביה ... משהו שאומר :"היו כאן פעם יהודים שחיו ... וקרה להם משהו איום ונורא" . כל פעם כזאת – הופכת אותי לציונית יותר ... בסמטת הגטו יש חנות של צייר יהודי חרדי . הייתי חייבת להיכנס ולהציץ . הוא לא מדבר עברית... אבל כנראה שהבין מה אמרתי לאיש שלי... הוא ניגש אלינו והסביר על הטכניקה בה הוא מצייר. צילמתי תמונה אחת , למרות שחשבתי אחר כך שאולי זה לא היה ראוי ... הוא רוצה למכור – אז מה החוצפה הזאת לצלם? טוב , זה לא שהעתקתי את הצילום ותליתי בסלון ... סתם מזכרת באלבום ... ביקרנו מחוץ לבית הכנסת הספרדי . היה סגור כשהגענו . מאוד חבל . המדריך סיפר שיש שם אוצרות יהודיים עתיקים .
משם אנחנו ממשיכים לגשר הריאלטו ולכיכר סן מרקו .
כיכר סן מרקו היא מהמקומות המתויירים ביותר בעולם .עשרות רבות של תיירים גודשים את הכיכר היפה , הבזיליקה של מרקוס וארמון הדוג'ים ,וכמובן מגדל השעון המפורסם , עם פסלי הכושים למעלה , אשר נמצאים שם כבר 500 שנה .
אחרי השיט המופלא בגונדולה , אותו שיט שהזכרתי קודם , שטנו לאי מוראנו . אי זה מתמחה בייצור אמנות מזכוכית . ראינו את מונומנט הזכוכית הגדול במרכז האי , טיילנו במפעל לזכוכית וראינו ב"שידור חי" איך האמן יוצר את הסוס הזה , ואחר כך סיירנו בעיירה היפה מוראנו .
אני באופן אישי פחות התחברתי לעניין הזכוכית ... מה לעשות , אחרי שביקרתי במפעל לזכוכית בטנסי לפני הרבה שנים , האמן במורנו נראה לי פרובינציאלי משהו ... אבל זאת רק דעתי . ואין לזלזל באמנות היפה שנעשית באי זה .

אחרי יום חם מאוד , מלא וגדוש חוויות עלינו על האוטובוס בחזרה למלון מרקסינה .

מחר נטייל בעיירה גארדה ונלך לחפש מציאות בשוק המדהים ששמענו עליו רבות ...

אני כאמור... לא מחבבת שווקים , אבל אתן לשוק צ'אנס... בכל זאת שוק באיטליה ...

"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך"... (שמות יג' כא')

יורים עלינו .
מהבוקר .
האמת היא שיורים כבר מאתמול ...
אש אמיתית .
אנחנו במלחמה .
לא כמו שקוראים בספרים או רואים  בסרטים .
מלחמה אמיתית ... עם רעש של מלחמה ופחד של מלחמה ונפגעים ...
התעוררנו לבוקר קשה במיוחד .
זה התחיל אתמול , אחרי חיסולו של אחמד ג'עברי הנודע לשמצה .
לא הזלתי עליו דמעות , אבל ידעתי שעוד רגע  נתחיל לשלם מחיר .
ברור שצה"ל  נהג כשורה .
הרי אי אפשר להפקיר אלפי תושבים לגחמות החמאס ...
אבל זה פחד נוראי .
אנחנו שומעים את היירוטים כאילו הם בתוך החצר שלנו .
כל הבית רועד ...  וגם אני קצת האמת ...
אני אימא , אנחנו דואגות לאפרוחים שלנו ...
"בואו ניסע לסבא" ...  אני אומרת להן ...
והקטנה מסתכלת עלי בתדהמה ...
"אנחנו לא בורחים!"... היא אומרת בביטחון עצמי נחרץ של בת 19 ...
"לא נברח" , אני עונה לה .
"רק נתרחק  קצת"...
היא לא משתכנעת .
"אמרו שאסור להתרחק מהמרחבים המוגנים , מסוכן לנסוע" ... היא מסבירה לי לאט ...
האזעקות  לא מפסיקות ...
אנחנו נכנסים ויוצאים  מהמרחב המוגן ...
אני מודה שאני פוחדת .
סומכת על צה"ל , אבל פוחדת ...
כל היום אנחנו מחוברים לחדשות .
רואים בטלביזיה שיש צבע אדום באשקלון -
ושומעים את האזעקות מרחוק ...
אנחנו שומעים  את האזעקות שלנו , גם את האזעקות מאשקלון , וגם מאשדוד ...
אנחנו איפשהו  במרכז של הקטסטרופה הזאת ...
כל קול שמזכיר צליל של אזעקה , מקפיץ אותי ...
פעם לא הייתי כזאת ...  אולי זה הגיל ...
החברים מתקשרים , מודאגים , מזמינים אותנו אליהם ...
המצב מדאיג ...
נשאר לנו רק לקוות שזה יגמר מהר ועם כמה שפחות נפגעים ...
אולי מישהו יכול להגיד לי ,
מתי כבר נחיה פה בשקט??? 

המלצה על ספר וסיפור מהחיים ...

קראתי בשבת האחרונה ספר מצוין . חשבתי שראוי להגיד עליו מילה או שתיים , דווקא בגלל הזיכרונות שהציפו אותי בעקבות הספר הספציפי הזה . שמו של הספר : "העזרה" מאת הסופרת: קתרין סטוקט , ואם הוא מצלצל לכם ממש מוכר , זה רק בגלל שבעקבותיו – בשנת 2011 נעשה סרט מצוין בעל אותו שם . הסרט קיבל ביקורות טובות מאוד ואף היה מועמד בכמה קטגוריות לפרס האוסקר . העלילה מתרחשת בדרום ארה"ב (ג'קסון מיסיסיפי) בשנות השישים המוקדמות , שנים בהם היה מצב השחורים בארה"ב רע מאוד . יוג'ינה סקיטר פלאן – היא סטודנטית צעירה אשר מחליטה לגייס לעזרתה מספר עוזרות בית שחורות ולכתוב ספר על מערכות היחסים בין העוזרות הכושיות לנשים הלבנות המעסיקות אותן ... הספר יעסוק בעבודתן וחייהן של נשים שחורות אשר מגדלות ומטפלות בעשרות רבות של ילדים לבנים , אבל אסור להן לאכול מאותם הכלים שהמשפחה הלבנה משתמשת ואסור להן להשתמש בשירותים שבבית המעסיקים הלבנים ... הספר כתוב משלוש נקודות מבט : האחת של סקיטר – הצעירה הלבנה שמנסה לעורר שינוי בחברה בה היא חיה . השניה של אייבלין – העוזרת של אליזבט הקרה שאינה מתייחסת לבתה התינוקת . והשלישית של מיני – העוזרת שפוטרה מעבודתה בגלל סוד נורא שאסור לגלות ומצאה עבודה אצל סיליה המעורערת מעט בנפשה .

כל פעם שאני קוראת על גזענות , על כך ששופטים אנשים על פי צבע עורם – זה מוציא אותי משיווי משקל . חוסר הצדק והשנאה בגלל צבע עור היא בלתי מובנת ובלתי נתפסת בעיני .

בביקור האחרון שלי בארה"ב , אצל אחי , הלכנו לבקר במוזיאון של מרטין לותר קינג באטלנטה .
על קירות המוזיאון תלויות תמונות גדולות מהמצעדים המפורסמים שהוא היה מארגן .אלפי אנשים , שחורים ולבנים היו צועדים ביחד כדי למחות על האפליה . תמונה אחת , קטנה דווקא – תפסה לי את העין במיוחד . תמונה של שני ברזים ברחוב . ליד האחד כתוב: "ללבנים בלבד" וליד השני כתוב :"לשחורים בלבד" . עמדתי שם באמצע המוזיאון ולא יכולתי להאמין למראה עיני ... זה הזכיר לי תמונות אחרות ומקומות אחרים שבהם היו כתובים איסורים שכאלה כלפי בני עמי ... אחי גר כבר שנים רבות בנכר . ומה לעשות , במהלך שנים אלו הוא רכש לעצמו חברים רבים שחלקם אינם יהודים . כך הכרתי את לוני . לוני הוא גבר מרשים , נוצרי וכהה עור .
אפרו אמריקני . או במילים פשוטות : כושי . את לוני פגשתי כשהיה בביקור בארץ לפני מספר שנים . במסגרת עבודתו הוא הכיר את אחי וגיסתי והם הפכו לחברים . באותו ביקור , לפני מספר שנים לוני התארח בבית הורי ובמהלך ימים אלו הצטרף לאחי וגיסתי .
זה היה סמוך מאוד לחג השבועות ואני הזמנתי את אחי ומשפחתו לחגוג איתנו . כמובן שלוני הצטרף ... היה זה מחזה סוריאליסטי מעט ... חג מתן תורה שלנו – כשמסביב לשולחן יושב גם איש נוצרי שחור , שואל שאלות ומתעניין וכולנו מדברים אנגלית, כיוון שזה לא מנומס לדבר בשפה שאותה האורח אינו מכיר . אני בטוחה שיהיו כאלו שירימו גבה למשמע הסיפור הזה...אבל זה ממש לא מפריע לי . לנו יש חבר טוב , שאביו כומר בפטיסטי והוא אדם מקסים . צבע עורו והדת שלו ממש לא מפריעים לנו להיות בקשר ממש מצוין . גם לא ה- 11,000 שמפרידים בין ישראל לאטלנטה .

אבל מה שבאמת רציתי לספר לכם הוא דווקא משהו אחר ... הנקודה שהכי הכאיבה לי כשקראתי את הספר והתקוממתי נגד העוולות שמתוארות בו , הוא דווקא סיפור קטן שהתרחש לפני הרבה שנים ויש סיכוי טוב מאוד שגיבורות הסיפור בכלל לא זוכרות אותו אפילו ...
לפני המון שנים , כשבתי הקטנה הייתה בא ארבע או חמש , היא חזרה מהגן יום אחד – בבכי . "מה קרה? מה קרה?" נבהלתי מאוד . היא סיפרה לי שילדה אחת בגן העליבה אותה וקראה לה: "שחורה" ... "אימא" היא בכתה , "למה אני לא לבנה כמוך?" ...
יש לנו שתי בנות . הגדולה בהירה כמוני . הקטנה שחומה כמו אבא שלה . זה יכול לקרות אצל זוגות מעורבים ...כשהאחד אשכנזי והשני מזרחי ...
באותם רגעים כששמעתי את הילדה שלי בוכה כי היא לא מספיק לבנה ...הנשמה שלי התחילה לכאוב . באינסטינקט האימהי שלי רציתי ללכת לביתה של הילדה ההיא ולחנוק אותה ...
אבל לא עשיתי את זה . במקום זה התיישבתי ליד ילדתי הבוכייה והסברתי לה על היתרונות המרובים שיש לצבע הכהה על פני הצבע הבהיר... אמרתי לה באותו יום , בערך מיליון פעם כמה שהיא יפה ומיוחדת . ניסיתי בכל יכולותיי האימהיים למחות את העלבון מנשימתה הרכה .
כאמור , עברו מאז המון שנים . שתי הילדות מזמן שכחו את הסיטואציה הזאת ובהחלט אפשר לפטור אותה במילים :"נו , מה הביג דיל? רק ילדים"...
אבל אני לא שכחתי ... וכל פעם שמשהו מזכיר לי את האירוע הזה אני עדיין חשה את העלבון שצרב לילדה שלי את הלב . משהו קטן בכל זאת מטריד אותי בכל הסיפור הזה... מאיפה ילדה כל-כך קטנה יודעת שלהגיד :"שחור" למישהו, זאת דרך לפגוע בו???

בקיצור מה שהתכוונתי להגיד זה , רוצו וקראו את הספר :"העזרה" ואם לא בא לכם לקרא לכו לראות את הסרט , הוא מצוין !