יום רביעי, 9 בינואר 2013

כנס מנהלי ספריות 2012

טוב , אני חייבת הקדמה קטנה .
לקח לי יותר מדי זמן להעלות את הפוסט הזה , בכל זאת הכנס היה לפני חודשיים ...
פשוט לפעמים ... בחיים כמו בחיים האנרגיות שלי מופנות לדברים אחרים .
אז למרות שהכל היה כתוב - כבר יומיים אחרי הכנס ...  במחברת המפורסמת שלי ,זאת שאני כותבת בה כל דבר לפני שאני מעלה לרשת , רק עכשיו אני מתפנה להעלות את הכתוב לכאן .
אז הנה הסיכום , מנקודת  המבט הכי פרטית שלי ...

הכל התחיל כמובן מזה שחיפשתי במפה : איפה זה בכלל קיבוץ הגושרים? ...
"מה זה? מישהו השתגע?" ... חשבתי בבהלה ראשונית . "למה לגרור אותנו כל-כך רחוק?" ...
ואז נזכרתי שבעצם צריך להתחשב גם בצפוניים . תמיד הם נוסעים למרחקים , אז מותר גם לדרומיים לנסוע קצת , לא נורא ...חוץ מזה כל הארץ הזאת , היא כזאת קטנטנה ... אז מה אני מקטרת בכלל ...
אז ...  מתל אביב בהסעה לצפון - שלוש שעות ...
היה שמח .
פיטפטנו , צחקנו , הכרנו מנהלות חדשות .
הייתה אחלה נסיעה , ואני ממש לא חובבת נסיעות באוטובוס ...
השנה הכנס היה בסימן הפרידה מויקטור ...
ההרצאה הראשונה של הסופרים אמנון שמוש ומשה סקאל - לא דיברה אלי ...
אמנון שמוש דיבר על :"כתיבה מזרחית"  לעומת :"כתיבה אשכנזית" ...
פעם ראשונה שאני שומעת את המונחים הללו ...
אני מודה שכל פעם שהשד העדתי , יוצא מהבקבוק אני מתרגזת .
מכל מיני סיבות שאני לא אפרט עכשיו .  דווקא בגלל שאני אשכנזיה , דווקא בגלל שגדלתי בחברה מזרחית ... דווקא בגלל שבן זוגי היקר - הוא גבר מזרחי . יש לי הרבה מה להגיד בנושא ... אבל עזבו ...
כשיצאנו מההרצאה וכולי עצבים ... הרגיעה אותי בשניה חברתי הטובה ...
"עזבי , הוא עבר את השמונים ... כתב בתקופה אחרת משלנו ... אל תכעסי עליו"...
צודקת , אין מה להגיד .
עדיף להשקיע את האנרגיות בדברים מהותיים יותר .

אירוע הפרידה מויקטור  היה מרגש במיוחד .
לצלילי מחיאות כפיים סוערות נכנס ויקטור לאולם מלא אורחים מכובדים , ומנהלי ומנהלות ספריות .
ויקטור פורש וכולנו נרגשים ונרגשות .
מאז שאני זוכרת את עצמי בספרייה , ויקטור היה שם .
תמיד קשוב , תמיד אכפתי , תמיד עניני , כשטובת הקוראים הוא הכוח המניע אותו - בכל שנות עבודתו רבת הפעלים .
"מלך הספרים" - כך כינה אותו אבשלום קור שהנחה את הערב המרגש ..
ויקטור הוביל מהפכה בספריות הציבוריות והפך אותן למרכזים קהילתיים, תרבותיים המשרתים את כלל הקהילה .
הרבה אנשים מכובדים בירכו את ויקטור .
ראינו סרט מרגש שהפיקו לכבודו , הקשבנו לשירו המרגש של פרנק סינטרה : 
I did my way  שהיה כל-כך במקום ... ולסיום ארבע מנהלות ספריה מוכשרות במיוחד : יורית , תרצה , סיגלית ואווה - שרו לויקטור שיר שהן כתבו לפני המנגינה של :"אהבה בת עשרים" .
היה ערב מדהים , מרגש , מתוכנן בקפידה ובאמת מגיע למארגנים יישר כוח גדול .

ויקטור בהחלט ראוי לכבוד הכבוד לו זכה בערב זה .
ישבתי באולם , מקשיבה למילים החמות שנאמרו על האיש ונזכרתי באירוע אישי שהיה לי איתו לפני שנתיים וחצי ...
זה היה סמוך מאוד לזמן בו איבדתי את אימי .
הייתי בספרייה , שקועה בניירת  ומזוית העין ראיתי מישהו מגיע לספרייה ומסתכל על הלוח בו כתובות שעות פעילות הספרייה .
לא הרמתי את הראש כי באמת הייתי עסוקה , אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי :"כמה זמן בנאדם מסתכל על השעות?"...
ואז ... הדלת נפתחה ושמעתי קול מוכר אומר לי :"שלום".
עכשיו הרמתי את הראש ... וראיתי להפתעתי את ויקטור , שהיה מסתבר בביקור בחוף אשקלון  והחליט על הדרך לקפוץ לבקר אצלנו ...
מאוד שמחתי לקראתו , והוא שאל :"מה שלומך?" ...
ומצאתי את עצמי אומרת :" האמת ... לא כל כך טוב  ויקטור" ...
והוא שאל :"מה קרה?" ...
ואני עניתי :" איבדתי את אימא שלי לפני שבועיים"...
והוא אמר :"אני כל כך מצטער , אני משתתף בצערך "...
ואני אמרתי :" היא הייתה כל-כך צעירה"...
והוא שאל :" בת כמה?" ...
ואני עניתי .
והוא אמר :"אוי ואבוי ... היא הייתה בגילי"...   ואחרי רגע של שתיקה  הוסיף בחיוך גדול :" את יכולה להיות הבת שלי"...
והוא ישב איתי בספרייה , לפני כשנתיים וחצי , כשכל נשימה שנשמתי הכאיבה לי מרוב צער ...
ושוחחנו על המון נושאים , אישיים ומקצועיים ... וכל פעם כשמישהו נכנס הוא הפסיק לדבר והניד בראשו כאומר : "יש לך קהל , טפלי בו"...
אני זוכרת שאחרי שהוא הלך חשבתי לעצמי :"איזה איש מדהים"...

התחלנו את הבוקר ביום השני להשתלמות עם יוסי יסעור . הוא דיבר על ההגיון של קבלת החלטות .
הצחיק אותנו עד דמעות , זאת הייתה דרך נהדרת להתחיל את היום .
אחר כך יצאנו לטייל .  אני בחרתי בטיול של ה"קשישים "...  אלו שנוסעים ממקום למקום באוטובוס .
התחלנו בשאר ישוב , באנדרטה המדהימה שעשו לזכר חללי אסון המסוקים , המשכנו לאריה השואג בתל-חי
וסיימנו ב"מצפה בניה"  לזכרו של בניה ריין .
אני נהניתי .

הרצאה נוספת שהרשימה אותי מאוד וגם גרמה לי להחוויר מחרדה , הייתה הרצאתו של גלעד האן .
גלעד הוא חוקר עבירות ופשעי מחשב .
האולם כולו הזדעזע  כאשר גלעד סיפר לנו איך פועלים פדופילים ברשת .
איך ילדים יכולים להיפגע דרך הרשתות החברתיות .
וכמה חשוב ללמד ילדים גלישה בטוחה מהי .
זאת הייתה הרצאה שהשאירה בי חותם עמוק .
אני מודה שנבהלתי מאוד .
למרות שהבנות שלי כבר גדולות , היה מבהיל להקשיב לנתונים .
איך אנשים מתחזים , מרמים ופוגעים בילדים תמימים .

הכנס היה מעולה . אבל כאמור , כמו שאני תמיד מסיימת פוסטים על כנסים והשתלמויות ...
הלמידה הכי טובה והכי פוריה , היא בארוחות , בהפסקות , בשעות הקטנות אל תוך הלילה ...
הזמן שבו ישבנו אחת עם השניה  והקשבנו לאיך עושים דברים במקומות אחרים .
אז זהו , למרות המרחק הגדול שנדרש מאיתנו לנסוע , ולמרות הטעות המרגיזה בתעודה של סיום ההשתלמות , שכל הפרטים שלי שם שגויים ...   היה אחלה כייף .
נהניתי , למדתי , ונתראה בכנס הבא . אולי בעצם לפני ...

2 comments:

  1. כמה מרגשת את יכולה להיות! שרה איזה פוסט נוגע ללב , כל כך אישי ומעלה זכרונות מכל הסוגים. נתראה בקרוב! שבת שלום, ריקי

    השבמחק
  2. ריקי יקרה ,
    תודה רבה!!
    יאללה בואי ...

    השבמחק