רציתי לכתוב משהו ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ...
בגלל שהיום הזה הוא כל כך קונצנזוס ואין אחד פה שלא שייך איכשהו למשפחת השכול .
גם אם לא ממש נהרג לך אח , אז מישהו מהכתה , או מהשכונה , או ממעגל החברים הקרוב או הרחוק ...
רציתי לכתוב גם בגלל תמונה מסוימת שאבא נתן לי לפני שבוע .
תמונה בשחור בלבן , שהבחור האמצעי בה - הוא האח הצעיר של סבתי , שהיה בחטיבת אלכסנדרוני ונהרג בקרב בכיס פלוג'ה .
זאת תמונה יפה , משפחתית כזאת . קבוצת אנשים עומדים ויושבים אחד ליד השני . אנשים יפים . לבושים בבגדים חגיגיים .
ו...חוץ מהבחור המסוים הזה , אין לי מושג קלוש מי האנשים המצולמים בתמונה .שאלתי את האחים שלי , אבל חוץ מניחושים פרועים ... לא התקדמנו הרבה .
הבעיה היא שאין כל כך את מי לשאול ...
לסבתי ז"ל יש אח אחד מבוגר שאנחנו לא כל כך פוגשים ... וחוץ ממנו אין אף אחד ...
וישבתי מול התמונה הזאת ... כאילו שאם אני אמשיך לנעוץ בה מבטים ... אני אגלה מי האנשים האלו , שכבר אינם ...
אולי בגלל זה דווקא דחוף לי לספר על מישהו שנהרג .
מישהו שהכרתי ממש מזמן , וכבר הרבה שנים שהוא חלל צה"ל ...
רציתי לכתוב על שלמה .
שלמה מהכיתה שלי ,למדנו ביחד בבית הספר היסודי .
הוא היה ילד קטן כזה . חמוד ושקט .
אני לא זוכרת הרבה דרמות איתו ...
והיו לי דרמות ביסודי , תאמינו לי ...
היינו כתה קטנה . שניים עשר ילדים בסה"כ ...
אני הצטרפתי אליהם בכתה ד' .
היינו עשרה בנים ושתי בנות ...
ביה"ס היסודי שלי , היה לפני המון שנים .
ובתור בת כמעט יחידה בין כל-כך הרבה בנים ...
אולי תוכלו לדמיין לכם עם מה הייתי צריכה להתמודד ...
שלמה נהרג כשהיינו בני עשרים ושש .
הוא היה במילואים .
בשבילי זה היה הלם .
בחור מהכיתה שלי - נהרג .
זה היה כאילו המוות - מתקרב אלי ...
אני הייתי אם צעירה .
היו לי שתי בנות קטנות , והוא ממש לא הספיק כלום ...
המוות של שלמה היה הלם כפול ...
כי שלמה נהרג מאש כוחותינו ...
והעובדה הזאת למשל , לא כתובה באתר ההנצחה של משרד הביטחון ...
אני זוכרת בעיקר את העיניים הכחולות היפות שלו .
בכלל , הוא היה ילד יפה תואר .
ילד חיובי . בכתה אהבו אותו ...
על עצמי אני יכולה לספר שבתור ילדה בלונדינית בתוך מסה כזאת של בנים ... סבלתי לא פעם מהצקות מצידם .
לא שנשארתי חייבת כמובן ...
אבל שלמה ... הוא היה כזה ילד טוב וביישן. הוא אף פעם לא העליב , לא דחף , לא הציק .
והאמת היא , שכשחשבתי לכתוב עליו , התקשרתי לאחד מחבריי הטובים , שהיה איתנו באותה כתה
וכבר כתבתי עליו כאן - וביקשתי ממנו שיספר לי עוד , מה הוא זוכר משלמה .
והוא סיפר לי שכשהוא ושלמה היו בגן (כאמור אני הצטרפתי אליהם רק בכתה ד') - הם עשו מעשה קונדס יום אחד ...
לקחו מטאטא ולא נתנו לילדים להיכנס לגן .
חסמו את הכניסה ...
כשהגננת ראתה מה הם עושים היא רצה אחריהם ... והם ברחו כל אחד לכיוון אחר ...
דווקא את שלמה היא תפסה .
חברי , שהיה שובב גדול - הצליח לברוח ...
על שלמה היא כעסה מאוד והענישה אותו בחומרה ...
"ואתה לא חטפת כלום"??? אני שואלת את חברי שמספר לי את הסיפור במבוכה ...
"אני ברחתי".... הוא כמעט מתנצל ...
"היא הרביצה לו "... הוא ממשיך .
"ההורים שלנו , בתקופה ההיא - היו בטוחים שאם הרביצו לנו , כנראה הגיע לנו"...
אותו הסיפור הזה משעשע , והוא צוחק . אני ממש לא מבינה את הבדיחה ...
"די נו , אל תהיי כזאת רצינית . זה קרה לפני מיליון שנה"... הוא אומר .
"תסתכלי על זה ככה , שהיו לנו חוויות ביחד"... הוא מוסיף .
"זה כל כך עצוב שאנחנו התחתנו והקמנו משפחות והוא נשאר בן עשרים ושש"... אני אומרת לו בשקט .
הוא שותק שניה ואז אומר :
"אם את כותבת עליו "... "תכתבי שכולם אהבו אותו . אבל באמת . כולם אהבו אותו"...
בגלל שהיום הזה הוא כל כך קונצנזוס ואין אחד פה שלא שייך איכשהו למשפחת השכול .
גם אם לא ממש נהרג לך אח , אז מישהו מהכתה , או מהשכונה , או ממעגל החברים הקרוב או הרחוק ...
רציתי לכתוב גם בגלל תמונה מסוימת שאבא נתן לי לפני שבוע .
תמונה בשחור בלבן , שהבחור האמצעי בה - הוא האח הצעיר של סבתי , שהיה בחטיבת אלכסנדרוני ונהרג בקרב בכיס פלוג'ה .
זאת תמונה יפה , משפחתית כזאת . קבוצת אנשים עומדים ויושבים אחד ליד השני . אנשים יפים . לבושים בבגדים חגיגיים .
ו...חוץ מהבחור המסוים הזה , אין לי מושג קלוש מי האנשים המצולמים בתמונה .שאלתי את האחים שלי , אבל חוץ מניחושים פרועים ... לא התקדמנו הרבה .
הבעיה היא שאין כל כך את מי לשאול ...
לסבתי ז"ל יש אח אחד מבוגר שאנחנו לא כל כך פוגשים ... וחוץ ממנו אין אף אחד ...
וישבתי מול התמונה הזאת ... כאילו שאם אני אמשיך לנעוץ בה מבטים ... אני אגלה מי האנשים האלו , שכבר אינם ...
אולי בגלל זה דווקא דחוף לי לספר על מישהו שנהרג .
מישהו שהכרתי ממש מזמן , וכבר הרבה שנים שהוא חלל צה"ל ...
רציתי לכתוב על שלמה .
שלמה מהכיתה שלי ,למדנו ביחד בבית הספר היסודי .
הוא היה ילד קטן כזה . חמוד ושקט .
אני לא זוכרת הרבה דרמות איתו ...
והיו לי דרמות ביסודי , תאמינו לי ...
היינו כתה קטנה . שניים עשר ילדים בסה"כ ...
אני הצטרפתי אליהם בכתה ד' .
היינו עשרה בנים ושתי בנות ...
ביה"ס היסודי שלי , היה לפני המון שנים .
ובתור בת כמעט יחידה בין כל-כך הרבה בנים ...
אולי תוכלו לדמיין לכם עם מה הייתי צריכה להתמודד ...
שלמה נהרג כשהיינו בני עשרים ושש .
הוא היה במילואים .
בשבילי זה היה הלם .
בחור מהכיתה שלי - נהרג .
זה היה כאילו המוות - מתקרב אלי ...
אני הייתי אם צעירה .
היו לי שתי בנות קטנות , והוא ממש לא הספיק כלום ...
המוות של שלמה היה הלם כפול ...
כי שלמה נהרג מאש כוחותינו ...
והעובדה הזאת למשל , לא כתובה באתר ההנצחה של משרד הביטחון ...
אני זוכרת בעיקר את העיניים הכחולות היפות שלו .
בכלל , הוא היה ילד יפה תואר .
ילד חיובי . בכתה אהבו אותו ...
על עצמי אני יכולה לספר שבתור ילדה בלונדינית בתוך מסה כזאת של בנים ... סבלתי לא פעם מהצקות מצידם .
לא שנשארתי חייבת כמובן ...
אבל שלמה ... הוא היה כזה ילד טוב וביישן. הוא אף פעם לא העליב , לא דחף , לא הציק .
והאמת היא , שכשחשבתי לכתוב עליו , התקשרתי לאחד מחבריי הטובים , שהיה איתנו באותה כתה
וכבר כתבתי עליו כאן - וביקשתי ממנו שיספר לי עוד , מה הוא זוכר משלמה .
והוא סיפר לי שכשהוא ושלמה היו בגן (כאמור אני הצטרפתי אליהם רק בכתה ד') - הם עשו מעשה קונדס יום אחד ...
לקחו מטאטא ולא נתנו לילדים להיכנס לגן .
חסמו את הכניסה ...
כשהגננת ראתה מה הם עושים היא רצה אחריהם ... והם ברחו כל אחד לכיוון אחר ...
דווקא את שלמה היא תפסה .
חברי , שהיה שובב גדול - הצליח לברוח ...
על שלמה היא כעסה מאוד והענישה אותו בחומרה ...
"ואתה לא חטפת כלום"??? אני שואלת את חברי שמספר לי את הסיפור במבוכה ...
"אני ברחתי".... הוא כמעט מתנצל ...
"היא הרביצה לו "... הוא ממשיך .
"ההורים שלנו , בתקופה ההיא - היו בטוחים שאם הרביצו לנו , כנראה הגיע לנו"...
אותו הסיפור הזה משעשע , והוא צוחק . אני ממש לא מבינה את הבדיחה ...
"די נו , אל תהיי כזאת רצינית . זה קרה לפני מיליון שנה"... הוא אומר .
"תסתכלי על זה ככה , שהיו לנו חוויות ביחד"... הוא מוסיף .
"זה כל כך עצוב שאנחנו התחתנו והקמנו משפחות והוא נשאר בן עשרים ושש"... אני אומרת לו בשקט .
הוא שותק שניה ואז אומר :
"אם את כותבת עליו "... "תכתבי שכולם אהבו אותו . אבל באמת . כולם אהבו אותו"...
