רומיאו של ג'ולייט ...

נחתנו בשדה התעופה מלפנסה  במילאנו .
הייתי מצפה משדה התעופה של בירת האופנה של העולם לקצת יותר  ...
השדה  קטן ואפרורי ... אפילו לא מתקרב לנתב"ג הנוצץ שלנו ...
אבל זאת כמובן רק דעתי ...
אני מסתכלת סביבי , מנסה להבין מי הם חברי הקבוצה שאיתם אנו אמורים לבלות את כל השבוע הקרוב ...
מקווה בליבי שיהיו אלו אנשים נחמדים (התברר שהם היו מאוד נחמדים , אבל את זה עוד לא ידעתי באותו הרגע) ...
אוספים את המזוודות . היה שם רגע מוזר בשדה  התעופה ,  כשניגש אלינו פתאום אדם גבוה ושאל באנגלית :"מאיפה אתם"? ואנחנו ... בכלל בלי לחשוב פעמיים ענינו במקהלה :"מישראל"... הוא חייך והלך .
ואז התחילו לי דפיקות לב  וחשבתי לעצמי: "המצב הבטחוני כל-כך גרוע , רק לפני שבוע וחצי היה פיגוע מחריד בבורגס , איך אנחנו אומרים לו שאנחנו מישראל? הוא היה יכול להיות מחבל" ...
יצאנו מהשדה והתחלנו את הטיול בנסיעה לאורך עמק הפו . אזור מקסים . הכל טובל בירוק , שפע של מים .
נהר הפו זורם ומפתל לאורך 652 ק"מ. מקור הנהר באזור האלפים ובעשרות הק"מ הראשונים שלו הוא יורד כ- 1600 מטרים .
תחנה ראשונה : הארנה של ורונה ... אמפיתאטרון ענק שם מתקיימים מופעי קיץ מכל העולם . איזה יופי! איזו ארכיטקטורה ... אין מה לומר . איטליה היא פסגת הארכיטקטורה של העולם ... וגם זה , לדעתי כמובן ...
בנין העיריה עומד בקרבה רבה לארנה . מעליו מתנופפים ארבעה דגלים .
הדגל של האיחוד האירופי , דגל איטליה , דגל הארי המכונף - שהוא כמובן דגלה של ונציה אשר שלטה בכל האיזור והדגל של ורונה כמובן .
אנחנו מסתובבים קצת באיזור ופונים לחצרה של יוליה ...
רומיאו ויוליה ... כמה אגדות  נכתבו בהשראת סיפורים הטרגי ...
כמה סרטים נעשו בשם אהבתם הבלתי ממומשת ...
כמה הצגות תיאטרון הועלו ...
מעריצי רומאו ויוליה מאמינים שהמרפסת שבה התוודה רומיאו על אהבתו ,נמצאת בחזיתו של בית מהמאה  13 ...
יש סיכוי גדול שזאת רק אגדה ...סיפורם של רומאו  ואהובתו ג'ולייטה (כפי שהאיטליקים מכנים אותה) - הוא מחזה של שייקספיר שיתכן ואין שום קשר בינו ובין המציאות .  אבל כמה כייף להאמין ...
מול המרפסת המדוברת ניצב לתפארת פסלה של יוליה ...
יש אמונה חזקה הגורסת שכל מי שיאחז בפסל בצד הימני שלו - יזכה לאהבת עולם ...
אך מי שיטעה ויאחז בפסל בצידו השמאלי ... אוי ואבוי ... לא יזכה לכלום ...
אותי זה די שיעשע לראות את מאות התיירים מתגודדים מסביב לפסל ונוגעים בו אחד אחרי השני ...
אני הסתפקתי בלצלם ולהסתכל מרחוק ...
מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי בעולם שאני אגע במשהו שאלפי ידיים כבר נגעו בו ... מי יודע איזה מחלות מסתובבות שם ...
הסתובבנו קצת בגטו היהודי של ורונה . ראינו את בית הכנסת על שם ריטה רוזני , הפרטיזנית היהודיה . הלכנו לעיר העתיקה וראינו את המצודה של משפחת סקליג'רי אשר שלטה באיזור . בתוך המצודה נמצאים גם הקברים המהודרים של בני המשפחה .
כבר  ערב .
באיטליה, כמו בכל אירופה שעון הקיץ הוא של שעתיים ... אז מחשיך ממש מאוחר .
בשמונה בערב  אור היום מבלבל אותנו ...
התחלנו בנסיעה לכיוון המלון שלנו .
המלון ממוקם בעיירה סרמיונה ממש על אגם גארדה .
היה סיפור כשהגענו למלון ...
התברר שהייתה איזו טעות והכניסו אותנו לחדר קטנטן שמיועד ליחיד ...
"יופי ... חשבתי לעצמי כך אנחנו הולכים לחגוג את חתונת הכסף שלנו"...
לא סיפרתי קודם , אבל  בימים אלו אנחנו חוגגים עשרים וחמש שנות נישואים .
חשבתי שיהיה יפה לחגוג באיטליה ... אין כמו  ונציה והגונדולות שלה לחגיגות מסוג זה ...
והנה אני פה , מסתכלת על הכוך שדחפו אותנו לתוכו עם נוף ישר לכביש ...
ובא לי לבכות ...
אבל אל דאגה הכל נגמר בטוב  ...
אחרי מלחמה קצרה (האמת לא כל-כך קצרה)... עם פקידת הקבלה ואחריי שהמדריך (שהתברר אחר כך כאיש מקסים , אבל גם את זה לא ידעתי באותו הרגע) התערב לטובתינו , קיבלנו חדר אחר , קצת יותר גדול אבל עם נוף לאגם ...
מה שהיה הכי כייף בחדר הזה - זה החלון הגדול שלו , שדרכו יכולתי לקפוץ החוצה למרפסת רחבה ולראות את האגם עוד יותר מקרוב , לשמוע מלמטה את השיחות של אורחי המלון ... לדעת מי מהקבוצה יושב שם והאם כדאי לנו לרדת למטה להצטרף ... אף אחד מהאנשים בחדרים הסמוכים כנראה לא עלה על הרעיון הזה ... אז כשקפצתי מהחלון החוצה , הייתי שם לגמרי לבד ...

למחרת בבוקר התעוררנו ממש מוקדם בגלל שבאיטליה השעון מקדים בשעה ואנחנו גם ככה מתעוררים מוקדם ...
כבר בשש בבוקר ירדנו לאגם לראות את  הזריחה...
ואיזו זריחה יפה יש באיטליה ...
אולי חמישים תמונות של הזריחה , בפוזות שונות יש לי ...
למשמע מילות ההתפעלות שלי , אמר האיש שלי:"גם בישראל יש זריחה יפה"...
ואני עניתי לו ש... "ברור , אבל מתי לאחרונה ראינו את הזריחה בישראל"?! ...
הגברים התפללו שחרית  ואנחנו חיכינו להם לארוחת הבוקר .
הבוקר הראשון שלנו ביחד כקבוצה  היה  מאוד נחמד ...
אני עוד אספר על  אנשי הקבוצה - אבל בפוסט אחר ...
עכשיו אנחנו מתארגנים ונוסעים לונציה ...
יש לנו שעתיים בערך באוטובוס ,  יום ארוך של טיול ,  והמון ציפיות ...

המשך יבוא ...

*כל הפוסטים על הטיול נכתבים אחרי שחזרנו לארץ .

חוויות טרום טיסה 2012 ...

שוב דפיקות הלב המואצות ...
הנשימות המהירות ...
ההתרגשות ...
שוב הלחץ הקל האוחז בי טרם המראה ...
לבדוק את רשימת הדברים שצריך לקחת , לא לשכוח כלום .
הנחיות אחרונות לבנות  ולא משנה בנות כמה הן , הנחיות אני נותנת ...
נוסעים לשדה ...
לילה .
הכבישים רקים , איזה כייף .
אני נזכרת בטיול הקודם , בדיוק לפני שנה . אז אבא שלי , אחי וגיסתי הצטרפו אלינו לטיול מאורגן.
גם הפעם אנחנו נוסעים בטיול מאורגן , אבל רק שנינו ...
תמיד אני נדהמת מהאופן בו אנו נכנסים לשדה התעופה ...
"בקניון הבידוק הבטחוני כבר יותר טוב" ...
זאת המחשבה שחולפת במוחי כל פעם שהאוטו שלנו עובר את המחסום בכניסה לנתב"ג ...
גם בכניסה לטרמינל אף אחד לא מסתכל עלינו ...
אני יודעת שמסתובבים בשטח הרבה אנשי ביטחון , אבל בהרגשה האישית שלי , אפשר להכניס כלי נשק לתיק , ועד לשיקוף ... אף אחד לא היה יודע ...

אני יושבת על הריצפה בשדה , בדיוק באותו מקום בו ישבתי לפני שנה ...
מסתכלת על כל האנשים שעוברים .
כבר הייתי בכמה וכמה נמלי תעופה בחיי , נתב"ג  שלנו  הכי יפה ומזמין בעיני .
אולי בגלל שאני מכירה ולא צריך לשבור את הראש לאן ללכת  ואת מי לשאול .
אולי  בגלל שבעברית הכל  נראה לי יותר טוב ...
יאללה ...
המדריך קבע איתנו ב - 04:15  ליד שער 32 . אנחנו כרגיל מקדימים ,  מגיעים תמיד ראשונים ו ... מחכים .
כמו שציינתי  , אני יושבת  על הריצפה , בדיוק ליד משקל של מזוודות ...
אנשים עוברים לידי ושוקלים את המזוודות שלהם ...
אני מודה שאני מתאפקת לא לצחוק ...
מזוודות כבדות מדי נפתחות , ודברים מועברים ממזוודה למזוודה ...
ישראלים ...

עוברים את השיקוף  , שולחים את המזוודות  ו... זהו , ישירות לדיוטי פרי .
בשנה שעברה ויתרתי על התענוג , לא היה לי חשק מסיבות ברורות שלא אכנס אליהן עכשיו ...
השנה , כנראה שאני  במצברוח  יותר טוב ...
הכינותי  רשימה  מבעוד מועד  מה אני רוצה לקנות , ואכן קניתי ...
תענוג גדול , מבחר אין קץ של מוצרים , מחירים לא רעים  ... ( אני לא בטוחה שבפארמים - המחירים לא יותר זולים , אבל בואו לא נקלקל את חווית הקניה) ...
"קניה נאה למדי"  , אני חושבת לעצמי  ביציאה מהדיוטי פרי .
עכשיו לקפה  ו... לספור את הדקות שנשארות עד לטיסה .
"חבל שפנינה לא פה" , אני חושבת לעצמי .
חברתי הטובה , זאת שהכרתי  בטיול הקודם  ומאז אנחנו לא נפרדות - טסה ליעד אחר השנה .

זהו ... הולכים לשער היציאה מהארץ ...
מילאנו ...  הנה אנחנו  באים ...

*הבהרה : כל הפוסטים נכתבים אחרי שאנחנו חוזרים לארץ  .

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים"

כשהייתי נערה, הייתי קוראת כל ספר על השואה , שרק יצא לאור .
מין תחושת מחויבות כזאת .
שאסור לשכוח, שחייבים לזכור , שמוכרחים לקרא .
כשהפכתי לאם , פתאום לא יכולתי יותר ...
כל ספר שקראתי – דמיינתי את המשפחה שלי .
כל סיפור שהיו מעורבים בו ילדים –דמיינתי את הילדה שלי .
התחלתי לשאול את עצמי , איך אני הייתי נוהגת במצבים הבלתי יאמנו אשר קראתי עליהם .
חווית הקריאה על השואה – הפכה קשה מנשוא .
זה כאב מדי...
מאז , עברו הרבה שנים . אבל קריאת ספרים בנושא , עדיין קשה לי , אם כי לא באופן מוחלט כמו שקרה כשהייתי אם צעירה ...
מדי פעם כשמגיע לידיי ספר שמספר על תקופת מלחמת העולם השנייה , מנקודת מבט קצת אחרת ולאו דווקא מנקודת המבט היהודית - אני ממהרת לקרא .

כזה הוא הספר: " מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" , מאת: מרי אן שייפר ואנני בארוז .

גרנזי הוא אי שנמצא בתעלת למאנש , בין אנגליה לצרפת .
אני מודה שעד שלא קראתי את הספר – לא ידעתי שקיים מקום שכזה , ואחרי שקראתי , מתחשק לי מאוד לנסוע לשם ...
הסיפור מתרחש בחלקו בלונדון ובחלקו באי גרנזי .
הסופרת מביאה את סיפורם של אנשי האי המופלא הזה ,בתקופת מלחמת העולם השנייה . היא עושה זאת בדרך מלאת הומור , למרות שהיא מספרת גם על סבל, מחסור ורעב .
 

סיפורינו מתחיל בשנת 1946 - לאחר שהמלחמה הסתיימה , כאשר סופרת צעירה ומוכשרת בשם ג'ולייט מקבלת מכתב מאיש צעיר , תושב גרנזי - אשר מצא את כתובתה רשומה בתוך הספר שקרא.

הוא מבקש ממנה למצוא ולשלוח לו את הביוגרפיה של הסופר .
בה בעת הוא מספר לה על מועדון ספרותי שהוא וחבריו הקימו , מועדון אשר נוצר בהברקה של רגע - כדי להגן על חבריו ממעצר הגרמנים .
המועדון הזה עזר לכל חבריו להתמודד עם קשיי היום יום בזמן שהגרמנים שלטו באי , משנת 1940 ועד לסיום המלחמה .
ג'ולייט מסתקרנת למקרא מכתבו של הבחור ועונה לו במכתב משלה ...
היא מבקשת לדעת עוד פרטים על המועדון ועל תושבי האי .
הבחור דואג שעוד אנשים מהאי יכתבו לג'ולייט מכתבים ויספרו לה את נקודת מבטם על חייהם בשנות המלחמה , ועל חברותם במועדון הספרותי ...
תוך כדי חליפת המכתבים מתוודעת ג'ולייט לתושבי האי ולחייהם .
לאליזבט המקסימה שאף פעם לא הולכת בתלם ,לדאוסי השקט והרציני , לקיט – בתה של אליזבט שאביה הוא חייל גרמני , לאמיליה המבוגרת שבחברה שכולם סומכים עליה ...
ואז ... מגיע הרגע בו ג'ולייט מחליטה לנסוע לאי גרנזי ולראות הכול במו עיניה ...
הספר כתוב כולו בצורת מכתבים , והוא מתאר באותנטיות כמעט את החיים של תושבי גרנזי  בין השנים :1940 – 1945.
הסיפור מסופר כל פעם דרך עיניים של אדם אחר .
פעמים אותה סיטואציה מסופרת דרך עיני שני אנשים שונים , היא יכולה להיות מצחיקה עד דמעות , או לחילופין עצובה עד כאב ...
ספר עוצר נשימה על תקופה חשוכה בחיי האנושות , כתוב טוב , מרגש ומצחיק .

רוצו לקרא!

בואו נדבר על צבא ההגנה לישראל ...

כל כך הרבה מהומה סביב הנושא הזה .

כן ללכת לצבא , לא ללכת לצבא ...

כן חרדים בצבא , לא חרדים בצבא ... 

כולם צריכים לשאת בנטל , כולם צריכים להתגייס ... ויכוח פוליטי , ויכוח עקרוני ...

ואם באמת פתאום יגייסו את כולם?  את  החרדים , כמובן ...לא תהיינה בעיות יותר? 
איך למשל יתארגנו עם האוכל?  יספקו לכל אחד את הכשרות שהוא מעדיף?
כל פעם שהנושא שוב עולה , אני נזכרת בעצמי ובבחירה שלי כשזה הגיע לשלב הזה בחיים שלי.
כשאני הייתי בת שש עשרה והגיע הרגע להתחיל לחשוב , צבא או שירות לאומי?
לי לא הייתה התלבטות . 
היה לי ברור לגמרי שאני הולכת לצבא .
לא הייתי מוכנה לשמוע בכלל על אופציה אחרת . 
אבא שלי , שלא אהב את הרעיון ניסה בכל דרך שהיא לשכנע אותי לוותר על הרעיון וללכת ל"שירות לאומי" .  אבל אני התעקשתי . 
רציתי ללכת לצבא .
רציתי ללבוש את מדי צבא ההגנה לישראל .
אז  לא היו כל כך הרבה מסגרות לבנות דתיות בצבא . האפשרויות היו יותר מוגבלות  ממה שיש היום לצבא להציע לבנות דתיות .
יכול להיות שבגלל שגדלתי במקום חילוני היה בי צורך להראות שגם בנות דתיות יכולות לשרת בצבא .
התגייסתי .
לא תמיד זה היה פשוט , אני מודה . 

במהלך הטירונות , שבת אחת נשארנו בבסיס ...
אני לא זוכרת הרבה מהשבת ההיא ... אבל את יום שישי ההוא , אני זוכרת מצוין ...
שעת הדלקת הנרות התקרבה , ולנו היה מסדר .  כזה שצריך לצחצח ולסדר כל דבר . 
חדרים , שירותים ,נשק . אחרי שהכול מוכן לביקורת , כולן עומדות במקומן ומחכות למ"כיות שתעשינה ביקורת ואז הקצינה מגיעה לביקורת הסופית ...
המ"כיות היו מבוגרות מאיתנו אולי בחצי שנה ...

חמש דקות לפני הדלקת  הנרות , אנחנו מחכות לביקורת שמתעכבת ... "עוד רגע מדליקים נרות" , אני חושבת לעצמי  "אני חייבת לרוץ למטה כדי להספיק"... 

המ"כית  לא הגיעה  ואני "נטשתי"  את מקומי ורצתי במורד המדרגות לקומה הראשונה שם הכנתי את הנרות ... 

"עמדי במקום!"  צעקה עלי המ"כית שהופיעה פתאום .

"אני צריכה להדליק נרות"  עניתי לה בעודי ממשיכה לרדת במדרגות .

"עצרי מיד!" היא  צרחה עלי ... 

נעצרתי .

הסתכלתי על הבחורה שהייתה בערך בגילי ואמרתי לה בשקט אבל במילים ברורות :"אני צריכה להדליק נרות עכשיו" . 

"יש לך מסדר עכשיו"  ענתה לי בגסות . 

ואז הקצינה הגיעה . 

 אחר כך התברר שהיא הייתה בוגרת אולפנא . היא הסתכלה על שתינו ואמרה לי :"רוצי  להדליק נרות "...  

היום כשאני חושבת על הסיטואציה ההיא ,  אני מניחה  שהבחורה שאז הייתה המ"כית שלי – לא ידעה מה זה זמן הדלקת נרות ואז  לא היה לי זמן להסביר לה .  אני מניחה שהיא לא עשתה משהו בכוונה .

בטקס  הסיום של הטירונות כשצעדנו על מגרש המסדרים הגדול , ראיתי את אבא שלי  בקהל , מרחוק ...

הוא ניסה למצוא אותי בין העשרות הרבות של הבנות שהיו שם .  כשהוא מצא אותי הוא נופף לי בגאווה והתרגשות  ...כי   אחרי שהוא  הבין כמה זה חשוב לי , הוא זרם איתי ...
אני מאוד אהבתי את הידיעה שאני חיילת , הייתי כל כך גאה במדים שלי , שגם כשחזרתי הביתה לא הייתי ממהרת להחליף בגדים כמו בנות אחרות ...  ורק האיש שלי , שאז עוד היה בסטאטוס של חבר , היה מעיר לי לפעמים  בקוצר רוח : "תלבשי  כבר משהו אחר"...
מבחינתי  המדים היו בגדי מלוכה ...

כשהבנות  שלי הגיעו לגיל  שבו הן היו צריכות להחליט  האם ללכת לצבא או לשירות לאומי ...

גם להן לא הייתה התלבטות ...  לשתיהן היה ברור  שהן הולכות לשירות לאומי ...
אני דווקא ניסיתי לכוון אותן  לצבא , אבל הבחירה שלהן  הייתה אחרת .
שתיהן תרמו את חלקן ועשו דברים נפלאים בשירות ,
אני בכל מקרה על חווית הצבא שלי  לא הייתי מוותרת ....

אחי - שתמיד יהיה בשבילי הכי ...

כשהיינו קטנים תמיד היינו צמד חמד .
שני בלונדיניים שאי אפשר להפריד ביניהם .
הוא עם העיניים הכחולות והתלתלים ,
שהיה שובב שאין לתאר ,
תמיד מחפש הרפתקאות ...
תמיד ממציא תעלולים חדשים ...
ואני  הבוגרת  (רק בשנה) משתרכת אחריו ומזהירה מפני הסכנות ...
"בוא לא נטפס , זה גבוה" ...  (כמובן שאני נפלתי בסוף) .
"אמא לא מרשה לשחק בגפרורים" ... (והוא : "אמא לא בבית")...
"סבא יכעס נורא אם תיגע בזה"... (כשסבא שלנו הבין שהתגלה  המחבוא של הרובה שהיה לו בבית ... הוא החזיר את הרובה - מיד)...
הוא  שלא אהב להפסיד ...
כששיחקנו יחד במשחק קופסה (היו משחקים כאלו פעם) ...  והייתי כמעט מנצחת ... הוא היה זורק את לוח המשחק על הרצפה ובורח ...

אחר כך כשגדלנו והלכנו לבית הספר , הייתי שומרת עליו .
אם מישהו היה מרביץ לו - הוא היה חוטף ממני מיד .
גם אם זה היה ילד שמבוגר ממני .
תמיד הגנתי עליו .
כשהשנים חלפו , הוא צמח וגדל ועבר אותי בגובה , אבל תמיד הוא נשאר אחי הקטן .
שנינו הלכנו לצבא , לאוניברסיטה , התחתנו ...
הוא נהיה מהנדס , עם חליפה מחויטת ומראה של מליון דולר .
עבודה טובה ובית יפה ...
ואז ...  הוא נסע לארצות הברית .
לשלושה חודשים .
מאז עברו שלוש עשרה שנים .
הוא - עם המשפחה שלו שם ...
ואנחנו - כולנו פה .
הם באים  לבקר זה נכון .
אבל לראות את אחיך לשבועיים - פעם בשנה ... זה לא מה שדמיינתי אף פעם .
אם אתם שואלים אותי , אני לא הייתי יכולה לחיות רחוק מהמשפחה שלי .
אבל לא כולם כמוני ולא כולם חושבים אותו דבר .
הייתי יכולה לספר שאני לא אומרת לו כלום ולא מתערבת ...
אבל זה לא ככה ...
אמרתי לו הרבה פעמים שאני חושבת שהמקום שלו פה , איתנו .
אבל הפסקתי להגיד ...
זה צריך לבוא ממנו .
אם הוא לא רוצה לחיות כאן , מה יעזור מה שאני אגיד?
מצד שני ... זה רק נעשה קשה משנה לשנה ההיעדרות שלו .
עוד אירוע שלנו שהוא מפסיד ,
ועוד חג בלעדיו ,
ועוד שבת שיכולנו להיות ביחד ...
כשאמא שלנו הייתה חולה , במהלך שנת חייה האחרונה , הוא הגיע לארץ כמעט כל חודשיים כדי להיות איתנו , להיות עם אמא ואז חלקנו ביננו את האחריות הגדולה של הטיפול בה .
כשהיינו מסתובבים בבית החולים בימים של הטיפולים הכימותרפיים - הרבה פעמים שמתי לב שאנחנו מושכים מבטים ...
הייתי צוחקת אליו בשקט :"תראה כולם מסתכלים עלינו"...
והוא היה עונה :"אף אחד לא מסתכל זה רק בדמיון שלך"...
אבל שפטו בעצמכם : אני עם החצאית הארוכה וכיסוי הראש , הוא גבוה וחתיך עם עגיל באוזן וגלוי ראש ...בדרך כלל זרועותינו שלובות ...  לא הייתם מסתכלים???

בימי מחלתה של אמא שלנו - היינו הרבה מאוד ביחד ,
פעם אחת אחרי חמישה לילות שלא עצמתי עין , כי ישבתי לידה  ...
הוא , הצעיר לקח פיקוד ואמר : "לכי לישון עכשיו ! אני צריך אותך ערנית ובמלוא החושים , את לא ישנה כבר כמה לילות  ואסור שתאבדי ריכוז " .
הוא צדק . אנחנו טיפלנו באמא והתעסקנו עם חומרים מסוכנים , ואני הקשבתי לו והלכתי לישון כמה שעות ...
בשנה הזאת , השנה הכואבת שצרובה לכולנו בלב ,השנה האחרונה שלנו עם אמא גיליתי עוד דברים  באחי הקטן ...הבנתי  שהוא כבר מזמן  לא קטן ... הוא גדול ורחב לב , עם עוצמות וכוחות ושיקול דעת . ובשנה הזאת  היינו ביחד יותר מכל השנים שקדמו לה ...

ועכשיו ... שוב נגמרה החופשה שלו  והוא חזר לארה"ב .
ואני כמו בכל שנה ... כבר מתגעגעת ,
לאחי -
שתמיד יהיה בשבילי הכי הכי ...

ותודה רבה למורה פסיה ...

אומרים שהחוויות שלנו בילדות  מעצבות אותנו כאנשים בוגרים .
יכול להיות שזה נכון , אבל מה שבטוח שהמחשבה הזאת מלווה אותי כבר כמה ימים .
חודש הקריאה והספרות הסתיים .
אם לומר את האמת  אני מותשת  .  אני בטוחה שככה מרגישים ומרגישות מרבית מנהלי ומנהלות הספריות .
זה לא רק הארגון , הדאגה לכל הפרטים הקטנים , החשש שמא אני אשכח משהו ... התקלות שתמיד קורות , אלה שאינן תלויות בי ... (סופר חולה למשל ...  שאני נאלצת לדחות את המפגש איתו , להודיע לכולם ...וכדומה )...
זה גם הקהל שאת  רובו הגדול אני מאוד מחבבת ...  אבל לפעמים  איננו  קשוב להוראות ... (בבקשה לא להביא תינוקות ...  בבקשה לא להכניס  עגלות תינוק לספריה , כי אין מקום ...  וכדומה) ...
הייתי צריכה הרבה פעמים לנשום  עמוק  במהלך החודש הזה ...
הייתי צריכה הרבה סבלנות  ואורח  רוח ...
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
הכל בגלל ילדה קטנה  בת שמונה ...
לפני  יותר משלושים שנה ...

... הילדה הקטנה עמדה מאחורי  גבו  של מנהל  ביה"ס .
היא לא ממש הבינה מה היא עושה שם .
לא היה ברור לה , למה אימא ואבא התעקשו  להוציא אותה באמצע השנה - מביה"ס  בו למדה .
מה היה רע בו פתאום?
המילים :"חזרה בתשובה" לא אמרו לה הרבה .
היא הייתה  בת שמונה ...
היא רק זכרה את המילים  המכאיבות  שאמרה לה ילדה מכיתתה : "איזה מסכנה , את עוברת לבית ספר דתי ...
ילמדו אותך רק תורה !  את לא תדעי עברית וחשבון "...
זה הפחיד אותה .
מה באמת לא לומדים פה עברית וחשבון?
עכשיו היא עמדה מכווצת מאחורי גבו  של המנהל ושמעה את השיחה שלו , עם מי שתהיה כנראה  המורה שלה בחצי השנה הקרובה ...
"אתה מביא לי עוד תלמידה? בשום פנים ואופן לא! יש לי כבר שלושים ואחד תלמידים פה ...  אין מקום לעוד אחת!"...
הקול היה כועס וחסר סבלנות .
הילדה הציצה כדי לראות את הדוברת ...
היא ראתה אישה מאוד מאוד כועסת ...
המנהל  אמר לה כמה מילים בשקט .
אבל היא המשיכה:"לא!  בשום פנים ואופן לא!  אין לי מקום בשבילה!"...
הילדה התכווצה  עוד יותר .
לא רוצים אותה פה ...
אם להודות על האמת גם היא לא רצתה להיות פה .
אם רק היה אפשר ...  הייתה בורחת עכשיו  בריצה ... במיוחד אחרי קבלת הפנים "הלבבית" הזאת .
בסוף  למורה לא הייתה ברירה והיא הכניסה את הילדה בפנים חמוצות לכיתה .

זה  היה לפני הרבה שנים ...
הילדה ... כבר לא ילדה יותר .
אבל היא עדיין זוכרת טוב מאוד את המורה ההיא  ... ואיך היא קיבלה את פניה ...

ואולי בגלל זה ,  גם במהלך החודש (הארוך הזה :-) ) ,  גם אחרי תקלות מרגיזות ,  וגם כשסף הסבלנות שלי שואף לאפס ...  אני כל כך משתדלת שכל ילד יתקבל  אצלנו במאור פנים .
וגם אם הוא מנדנד , וגם אם הסברתי  את עצמי כבר חמישים פעם ...
אני זוכרת  את המורה פסיה .
ואני לא אתן לאף ילד  להרגיש שהוא לא רצוי ...

אולי זה נכון .
אולי החוויות בילדותינו באמת מעצבות  אותנו כבוגרים ...

קצת סיכומים אבל מהאמצע ...

כבר כתבתי על חודש הקריאה והספרות - כאן ,
סיפרתי על ההכנות , על ההשקעה  הרבה , וקצת על התחושות שלי .
עכשיו כשאנחנו בעיצומו של החודש , חשבתי לכתוב קצת על מה קורה בפועל ואיך הדברים עובדים ...
אז התחלנו בחגיגת מתנפחים גדולה , בדשא שליד הספריה .
המוני ילדים  וגם הורים  נהנו מהמתנפחים , צמר גפן מתוק וברד .
לא עשיתי יריד ספרים  השנה . הספק  שלי לא הסכים .
לטענתו  הוא לא הרויח מספיק כסף בשנה שעברה , כדי שזה יצדיק יריד השנה .
אני חולקת עליו ...
במקרה אני יודעת בדיוק כמה הוא הרויח ...
אני מודה שזה הרגיז אותי מאוד , אבל לא התעקשתי .  לא התחשק לי לריב .  אולי בשנה הבאה אבקש יריד ספרים מספק אחר .
 למרות שלא היה יריד הייתה היענות מאוד גדולה של הקהל .
בהמשך  ראש המועצה שלנו סיפר לילדים את :"הכיסים של ענתי"  , סיפור מקסים שמקפל  בתוכו את כל הערכים של שבוע הספר וחודש הקריאה .
לבסוף  הייתה הצגה של שחקן אחד (שרלי דנינו) שסיפר לילדים את :"העכבר והתפוח"  ע"פ  סטיבן בטלר , בשילוב בובות ומוסיקה .
שרלי התגלה כשחקן מוכשר , סטנדפיסט , אדם מקסים ובעל יכולת להפעיל ולשתף את הילדים - גם המפריעים שבהם ...
בסיומו של היום הראשון - חשבתי לעצמי שהיה מוצלח מאוד .
אותה פתיחה חגיגית התקיימה כעבור יומיים בספרית אבן שמואל .
גם שם הייתה היענות מדהימה והיה  תענוג  לראות  עשרות ילדים משתוללים מחוץ לספריה , ואח"כ  רואים תיאטרון סיפור בתוך הספריה .
ביום אחר  הייתה לנו שעת סיפור עם אימא מתנדבת .
אימא של גילי ונגה , שמקפידה להיות הראשונה שמתנדבת  לכל רעיון שצץ לי ... (ותודה לאל על אמהות שכאלה) ...
זאת הפעילות האהובה עלי .  היא לא עולה כסף , וגורמת כייף גדול לכל הנוכחים .
גילי הרגישה כמו מלכה כשאימא שלה סיפרה סיפור ,  הילדים נהנו מהיכולות הוירטואוזיות  של האמא הספציפית הזאת ,
ואני התמוגגתי ...
אני חושבת שזה מקסים לשלב את האימהות בפעילות התרבותית בספריה .
ביום נוסף הזמנתי את סופרת הילדים המקסימה : רונית חכם .
היא סיפרה לילדים איך כותבים ספר ואיך בוחרים לו איורים .
במחשבה של אחר כך ...  חשבתי שהילדים היו טיפה צעירים  מדי .
הייתי צריכה להזמין  גם ילדים גדולים יותר .
אבל יש סיפור של מאחורי הקלעים ...  קצת משעשע וקצת לא ...
הסופרת הייתה צריכה ברקו ומסך לפעילות שלה .
ברקו  קיבלתי מהמתנ"ס .
ומסך ...  אז ככה : המסך של המתנ"ס  - נעלם לא יודעים איפה הוא ...
לי - אין מסך  בספריה ...  (והיה כדאי שיהיה )...
מה עושים?
מתחילים "לרוץ "אחרי  מסך ...  מטלפנים , שואלים , מנסים לברר למי יש מסך ...
בסוף אחרי שלא מצאתי בשום מקום והתחלתי להתייאש , התקשר אלי חבר מהישוב ששמע  על המצוקה שלי , והפנה אותי לחבר אחר שיש לו בבית מסך ...
גייסתי את החצי  השני שלי - שיסחב את זה לספריה ...  אבל אז התברר שחסר לו חלק ואי אפשר להשתמש בו ...
(ועוד שעתיים  הסופרת מגיעה)...
מה עושים?
הגדולה שלי הייתה בספריה , שלחתי אותה הביתה בריצה שתביא לי מפת שבת לבנה ...
לקחתי סולם , פטיש ומסמרים  וחיברתי את המפה  למדפים ...
והנה מסך !
אמנם לא משוכלל , אבל מסך ...

מה עוד?
כבר  שנתיים שאני מנסה לארגן ביקור של  גני הילדים  בספריה .
משום מה זה לא יצא אל הפועל עד היום ...
לפני חודשיים התחלתי להכין את הביקור , ובאמת היום בבוקר ביקרו שני גנים בספריה .
אחד אחרי השני .
הסברתי  לילדים בקצרה על הספריה .
הם ישבו  מהופנטים . 
היו שם בהחלט ילדים שאני לא מכירה ואני אשמח אם הם "יסחבו"  את הוריהם לספריה בעקבות הביקור .
אחר כך הגננת סיפרה להם סיפור  , ולסיום חילקתי להם סימניות  מקסימות שהם צבעו בכייף . 
עכשיו נחכה ונראה  איזו השפעה תהיה  לביקור בספריה על הילדים שזו הייתה הפעם הראשונה שלהם אצלי ...

אם לומר את האמת , זהו חודש מאוד אינטנסיבי שגוזל ממני המון זמן וכוחות ...
אז נכון שאני נהנית  (רוב הזמן) ...
אבל ... "מה קורה עם הספרים החדשים"?   שאלה - ששאלה אותי הספרנית השניה לפני כמה ימים ...
בחדר הפנימי שלי , מחכים לי ארבעה ארגזים עם ספרים חדשים שאני לא מספיקה לעבור עלייהם ...
העבודה השוטפת   קצת מתעכבת כי אני עסוקה כל הזמן בתוכניות של חודש הקריאה , ופה יש תקלה שצריך לפתור , ושם יש מודעה שצריך לעדכן ...
ויש לי כבר סחרחורת מרוב רשימות עם פרטים שאסור לי לשכוח ... ויש עוד שבועיים כאלו ...
ו... אני מזכירה לעצמי שאני רק בנאדם , ואם יש דברים שמתעכבים ... אז לא נורא ...
"חודש הקריאה והספרות "- יש רק פעם בשנה ...