"נשיט סירות נייר"...

אני מבטיחה לכם , שכאשר בחרתי להזמין את אירית ר. קופר , לטקס יום השואה אצלנו - לא ידעתי ש"יד ושם" בחרו השנה את הנושא : "ילדים בשואה" .
אירית ר. קופר - הסופרת .
אירית - ניצולת שואה שהייתה ילדה בתקופת הצורר הנאצי .
אירית - שאיננה אוהבת שמציגים אותה בתואר :"סופרת" ואם אשתמש במילים שלה:
"סופר , בודה מליבו , ממציא - ואילו אני מספרת על מה שהיה באמת"...
אני מבטיחה לכם שכאשר בחרתי קטעי הקראה לטקס , מתוך שני ספרי שירה - שכתבו ילדים בשואה , אחד שניספה
ואחד שניצל -
לא ידעתי ש"יד ושם" בחרו השנה את הנושא : "ילדים בשואה" .
פשוט חשבתי שילדים בשואה - זה הכי כואב , הכי נוגע , הכי בלתי נתפס ...
אז יצא טוב , כיוונתי לדעת גדולים ממני ...
אירית - דיברה על ילדותה בתקופת השואה , על משפחתה , שלוש אחיותיה , סבא וסבתא .
היא סיפרה על אם , אמיצה כלביאה המגינה על גוריה - נחושה למצוא אוכל למשפחתה גם בדוחק הגדול ביותר ...
אוכל ... תפוח אדמה במים וצלחת מרק...
אם - שהצילה את חיי בתה בכך ששלחה אותה לעבוד אצל האיכר הפולני .
ואירית שהייתה רק בת שתיים עשרה בעוזבה את ביתה אל האיכר - לא ידעה שזאת הפעם האחרונה שהיא רואה את משפחתה .
כשאירית - עומדת מול הקהל ומספרת את סיפורה בלהט וברגש , היא נמצאת בחזרה בפולין ... נערה צעירה , רעבה , קר לה והיא פוחדת ... אך נלחמת לשרוד .
בגבורה עוצרת נשימה התחזתה אירית לנערה פולניה והצליחה לשרוד את השנים הקשות .
אירית מספרת על חברה יוסל'ה שהלך איתה לחפש עבודה אצל משפחה פולנית , אך המשפחה רצתה רק ילד אחד - ולקחה את אירית . יוסל'ה הלך משם ...
"אחכ" , אומרת אירית - "הלכתי לחפש אותו ... את יוסל'ה... ואני מחפשת אותו עד היום"...
הקהל - שממלא את האולם - חונק את דמעותיו...
אני - שזו לי , לא הפעם הראשונה שאני שומעת את אירית , הבטתי בהם , באנשים שמילאו את האולם .
אף אחד לא רצה ללכת הביתה . כולם היו מוכנים לשבת עוד שעות ארוכות ולהקשיב לה .
המבוגרים החניקו דמעות , הילדים הצעירים ישבו מרותקים ...
אישה אמיצה , חזקה , מאירת פנים עם חיוך ענק והמון אופטימיות .
לפני כארבע שנים לקחה אירית שלושה מנכדיה למסע לפולין .
מסע שבו נחשפו הצעירים למקומות בהם הייתה סבתא בזמן השואה .
בעקבות מסע זה כתבה אירית את הספר : "נשיט סירות נייר" .
הנכדים חולקים עם הקורא את חוויותיהם בפולין של היום , כשהם משחזרים את חוויותיה של סבתם מאז.
כשניפרדתי מאירית בסיומו של ערב מרגש , לאחר שהמוני האנשים שסבבו אותה ולא נתנו לה ללכת , התפזרו ...
אמרתי לה : "שתזכי לעוד הרבה שנים לספר את הסיפור המופלא שלך" .
והיא ענתה לי:"מה שנותן לי כוח להמשיך זה כל אותם אנשים צעירים שרוצים ובאים להקשיב"...